כל מה שאת צריכה עכשיו זה

יצא ארוך וקצת מסורבל, אבל העיקר שיצא.

*

ההודעה מגיעה בהפתעה, גורמת לטלפון שלי לרעוד באי נוחות ולהבהב פעם אחת. צמד המילים "מי שם?" הנשלח אל כתובת המייל הישנה שלי גורמת לגוף שלי להדרך. אני מריצה בראשי את השמות השונים של האנשים שדיברתי איתם בעבר ומנסה לזהות את זהותו של האדם המבקש לזהות אותי, כינוי בדוי שאני מתקשה לשחזר ולבסוף מוותרת. הוא לא זוכר אותי, אבל אני לא זוכרת אותו בחזרה. הגאווה של שנינו נשמרה.

אנחנו משחקים בפינג פונג מילולי, מהסוג שכבר זמן מה לא יצא לי לשחק עם בני המין השני. מערכת יחסים טובה ויציבה היא המסננת הטובה ביותר לגברים בחיי שאינם קרובים אליי קרבת דם ועדיין נמצאים בסביבתי, זאת עובדה מכעיסה במיוחד שלקח לי שנים לקבל ולהשלים איתה. ידידים מעטים נשארו לי ואני מודה על קיומם, אבל רוב השיחות שלי עם המין הגברי, גם אם ממילא לא היו מיניות במיוחד, דעכו. פעם הייתי טורחת להפגע, היום אני יודעת אחרת.

השיחה ביני לבין הזר היא טבעית, מתמשכת. אנחנו מדברים על כלום לאורך הבוקר המנומנם ואני מטיילת בין המטבח אל החדר כשכוסות קפה שונות עוברות תחת ידי. הוא מבוגר ממני בלא מעט שנים, נשוי, מצחיק. אני מרגישה הקלה נאיבית. הנה אנחנו, גבר ואישה, מדברים בנינוחות שמרתקת אותי. לדקה רציתי להאמין שאפשר אחרת. ידעתי שאפשר אחרת, אבל הסיכויים היו נגדנו. כשהשיחה גלשה אל תחומים שלא היו רלוונטיים בעיניי רציתי לשאול אותו שאלה פשוטה למדי - למה גברים בוגדים? גם נשים בוגדות, בוודאי, אבל אף אישה לא ניסתה לבגוד איתי. אם תנסה, אשאל גם אותה.

עכשיו, אף פעם לא התעסקתי בשאלות של נאמנות, לא באמת. הייתי בשתי מערכות יחסים בסך הכל, כשהשניה [הנהדרת!] עדיין נמשכת. רק שני גברים באמת הכנסתי לחיי, הם נראו אחרת זה מזה ודיברו אליי אחרת ואהבו אותי אחרת, אבל המכנה המשותף עדיין היה אני והבחירה שלי בהם, ובעיקר הבחירה הלא פשוטה שלהם בי. הבחירה הלא מובנת במישהי קשה כמוני פטרה אותם משאלות הנאמנות, הם היו ידידיי לפני שהיו בני הזוג שלי וביססו את האמון ביננו במשך חודשים, שנים אפילו. מעולם לא יצא לי לתהות לעומק מי הנשים האחרות בחייהן, כיצד הם מביטים בהן, או האם גם הם שולחים הודעה מנומנמת לבחורה אקראית שאולי דיברו איתה בעבר. אני מרגישה שהם לא, וסומכת על ההרגשה הזאת תמיד.

אני לא יודעת למה חלק לא ולמה חלק כן. שני ספרים שונים קראתי ביומיים האחרונים ושתי דמויות גבריות בולטות היו בהם. שניהם בוגדים, משניהם לא הייתם מצפים. גם כאן באתר אני קוראת על מעלליו של בלוגר נשוי שמתוודה על בגידותיו השונות, הקוראים מעודדים, צמאים לעוד מידע. אני אומרת לזר שמתכתב איתי כבר חצי בוקר, "חבל". הוא מספר מעט על מערכת היחסים שלו עם אשתו, על דעתו שבני אדם לא בנויים למונוגמיה. אני מסכימה חלקית.אני חושבת שאהבה טסה לכולנו מתחת לרדאר. לא כל אחד חושב שהוא יכול להיות מתאמן אולימפי או מומחה קליגרפיה או ארכיאולוג, אבל כולנו חושבים שאנחנו יכולים להתחייב לקונספט של אהבה בצורתו הבסיסית הקיטשית, המונוגמית. מוכרים לנו את זה בכל מקום. אומרים לנו שלכל סיר יש מכסה, שכל אחד ימצא מישהו שהוא יאהב לשארית חייו, באושר ועושר, עד עצם ההודעה המגששת שאחד מהם ישלח יום אחד במטרה לבגוד. אני לא חושבת שכל אחד יכול להיות מונוגמי, ולא כל אחד רוצה. אבל אנשים בכל זאת מתחתנים, מביאים ילד או שניים, משכנעים את עצמם שזה הדבר הנכון עבורם. חלקם יבגדו, חלקם לא. ככה זה עובד.

האמת היא שאני לא יודעת למה גברים בוגדים כי אני עדיין לא יודעת למה אנשים בוחרים להתפשר במערכות היחסים שלהם. אולי אני אידיאליסטית מדי לגבי אהבה, מזליסטית מדי [אין לי ספק], אבל אני מקשיבה לאותו זר מספר לי איך אישתו לא מעוניינת לשתף פעולה עם הפנטזיות שלו ואיך הוא מצדיק את חוסר הנכונות שלה לעשות זאת כסיבה לכך שעליו לפתור את האומללות שלו בצורה אחרת, דיסקרטית, ועצוב לי טיפה. הוא לא רוצה לפרק את החבילה, אבל הוא לא רוצה להתפשר על מה שהוא רוצה. אנחנו מסיימים את השיחה בצורה ידידותית, מנומסת. אני לא כועסת שהוא ניסה, אני גם לא שופטת. רק המילה הזאת שכתבתי, "חבל", מהדהדת לי בראש כל השבוע שאחרי. זאת מילה פשוטה, כמעט פשוטה מדי, אבל אני מתכוונת אליה, היא מדייקת את המחשבה שלי. חבל.

לבקשתך.