כל מה שאת צריכה עכשיו זה

ואומדת תקופות שונות בחיי לפי אורך השיער שלי. בפעם האחרונה שכתבתי הוא היה קצר יותר, ואם להודות את האמת אני אמורה להיות פאקינג רפונזל אחרי הפוגה שכזאת, אבל תשאירו את זה לתלתליפה שלי לסרב לצמוח בעקשות שאני יכולה לנכס לחלק המרוקאי בי. מרוקאים זה העקשנים? העצבנים? אני לא יודעת, בפועל אני לבנה יותר מחלון העריכה של הבלוג הזה ב4 החודשים האחרונים.

אז מה אני עושה כאן? כנראה שצועקת רק כדי לשמוע את ההד בחזרה. רבים וטובים ממני כבר הספידו את הקהילה, אבל האתר עדיין חי ובועט דרך מכשירי הנשמה מסורבלים ואולי בגלל זה לא מיהרתי לחזור ולכתוב כאן. פפי עדיין חיה, אבל אנחנו כבר לא אותה בחורה וזה בסדר, כי החזה שלי עדיין גדול באותה המידה. 

כשהמחשב שלי התחיל לקרוס לי לפני כמה חודשים הופתעתי לגלות שהוא לא כל כך חסר לי. בעידן האייפון כשלא הייתי יכולה לעשות אפילו שיחה אחת נורמלית בלי להרגיש שאפל צובטים לעצמם את הפטמות בהנאה לנוכח הסבל שלי אולי הייתי צריכה את המחשב שיציל אותי מפיסת הטכנולוגיה המקרטעת שהיתה בעיקר מכונת ווטסאפ וסודה קראש אבל מאז שהסמארטפון שלי באמת חכם ולא הילד שיושב בסוף האוטובוס ואוכל את הנזלת שלו אני מרגישה בסדר בלי מקלדת גדולה ונוחה. זה די עקר אותי מבלוג הזה, השינוי במדיום. אם יש משהו אחד שלקחתי מנשירה מלימודי תקשורת זה שמרשל מקלוהן צדק, המדיום הוא המסר. אני בסדר עם לא לספר על כל פיפס קטן וכמובן שזה עוזר שלא הרבה קורה, זה לא שנטשתי את האתר וזה לא שנטשתי את הכתיבה כי אני לוקחת חלק פעיל בשני התחומים האלה, אבל לא בתור מישהי שהייתם רוצים לקרוא [בתור עצמי!]

אני חושבת על אנשים מכאן לפעמים, אנשים שמעולם לא פגשתי ולפעמים כאלה שמעולם לא דיברתי איתם אישית. אני חושבת שאחרי שהייית חלק מהחיים שלהם כל כך הרבה שנים דרך קריאה פולשנית על בדיקות הפאפ שלהם [הן] וסיפורי זוועה אחרים, שהם הפכו לחלק ממעגל חברתי שמעולם לא התקיים. כמו שחולמים על מישהו שעושה לכם משהו רע וקמים עם טינה, קצת קשה להפריד בין מציאות למציאות וירטואלית ואני לפעמים רואה את השם שלי קופץ באיזה דיון וזה מפתיע אותי להיות האדם הזה בחלום ההוא שפישל איכשהו. אני שוכחת שפפי קיימת גם כשאני מכבה אותה והולכת לישון, וזה מפתיע ולפעמים מנחם לגלות שמישהו שבחיים לא פגש אותי עדיין תוהה לגביי. 

אז בין הציניות וההרהורים קצת כנות -

יש ימים שאני בסדר ויש ימים שפחות, זה לא אמור להפתיע אף אחד כי אלו החיים. אני מאוהבת לחלוטין בבחור מדהים שיכול בחצי חיוך להעיף לי את מצב הרוח אל מחוץ לאטמוספירה, אני מתמודדת עם הסוכרת שלי בצורה הכי טובה שאני מצליחה, אני כותבת פוסט כדי לא לתלות כביסה. אני סבבה בסך הכל, ובעיקר רוצה לשמוע איפה אתם היום, ואיזה סדרות ושירים טובים אתם מחביאים ממני.

בתמונה המצולמת: תמונה שצילמתי.