כל מה שאת צריכה עכשיו זה

לא בכל תמונה אני מצליחה למצוא אותה, את האישה שהיתה סבתא שלי. הנעורים נראים משונים עליה, לא טבעיים. זאת צורת חשיבה יהירה במיוחד, אני חושבת, להתנהג כאילו כל המבוגרים שאני מכירה נולדו מעוטרי קמטים ועדיין להסתכל במראה ולראות פני ילדה קטנה כשזה נוגע לי עצמי. התמונות מעטות ושמורות בצורה מרשימה, מודבקות על דפי קרטון שחורים אשר מוגנים בפני עצמם בדף עדין ולבנבן שחוצץ בין קבוצת תמונות אחת לאחרת, משהו שאנחנו לא נדע להבין או להעריך לעולם. במציאות בה עשרות תמונות נלקחות בכל דקה נתונה ומושלכות לסל המחזור במהירות כפולה אפילו, אין לנו מקום להכיל כזאת קבלה עצמית. בתוך אוסף התמונות שנלקחו במטרה ברורה להיות נצחיות ככל האפשר מצאתי נשים חשופות שיניים עם פלומת שיער עדינה מעל השפה העליונה, גברים עם מצח מבריק וקצוות של בלורית שהרוח פרעה שניה לפני שנלכדו לעד בעדשה, ילדים אדומי פנים עם דמעות בגודל פנינים שמקשטות את לחייהם. צבעוניות שמתעקשת להתגלם בשחור לבן ושום פגם לא נזרק אל הפח, הכל יפה ומבורך וחולף או חלף כבר מן העולם.