אני שוכבת על גג של מקלט במקום הכי שקט ורגוע בארץ הקטנה והחברותית שלנו,
מסתכלת על השמיים מלאי הכוכבים והירח המלא, ופשוט מעריכה כל רגע. (:

בסופו של יום את מבינה שכל החרא הקטן וחסר המשמעות הזה שאת דואגת
בגללו כל הזמן, שכל הדרמות עם החבר, או האקס, או החברות, או האימא,
או העבודה, או הלימודים.. באמת שהכל בקטנה.

אין לך שום זכות להתלונן על כלום!

אז מה אם זה לא מושלם? זה אף פעם לא יהיה מושלם..
                                           ואולי זה פשוט עניין של פרספקטיבה?