באמת שאני לא מבינה למה מתייחסים לשברון לב כאל מטאפורה, כמו אל משהו נפשי.
למה אין מאמרים רפואיים, אין מחקרים.. הרי אני יכולה להעיד עד כמה הלחץ בבית החזה
אמיתי, עד כמה הכאב מוחשי, פיזי ללא כל ספק.
ובכלל , למה קוראים לזה שברון לב? ההרגשה הזאת לא מתמקדת בלב עצמו, הכאב
לא מגיע משם. יותר מהכיוון של בית החזה והבטן העליונה, לחץ לא נעים כזה.
הכאב אמור להטשטש עם השנים.. כמו סרט שאנחנו אוהבים אבל לא מצליחים להיזכר
במהלך האירועים המדוייק. למה? כי הזמן מטשטש זכרון. לא, לא הזמן- אלה הדברים
שאנחנו עושים במהלך הזמן שמשכיחים מאיתנו זכרונות, זכרונות חדשים תופסים את
מקומם של הישנים. אז הכאב לא יעלם לגמריי.. אבל את המקום הגדול שהוא תופס כרגע
בלב שלי יתפוס משהו אחר, גדול אפילו יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: