ביום חמישי שעבר החברה הכי טובה שלי חזרה מהבסיס אחרי שבוע שלם שלא ראיתי אותה.
זה נשמע מעט זמן ומה אני מתבכיינת על שבוע, אבל ביחס לזה שאנחנו נפגשות כמעט כל יום ולכל היום, ואם לא אז מדברות כל יום קבוע בלי לפספס, לזה שאני כמו בת בית אצלה, לזה שאני והאחיות הקטנות שלה מדברות בטלפון על בסיס יומיומי, ביחס לזה שאני לא יכולה לסכם את החברות העצומה הזו בכמה משפטים - זה המון.
התרגשתי לראות אותה על מדים, שמחתי לראות אותה בבית, אוכלת, נחה, מוקפת אנשים שהיא אוהבת ושהם אוהבים אותה.
בעיקר התגעגעתי אליה והמון.
בשישי נפגשנו שוב, כל החברים, לא חשבתי על כלום, רק על כמה כיף שהיא כאן איתי.
בשבת בבוקר עלה לי כבר הדיכאון. מחר היא חוזרת לבסיס. ניסיתי להתעלם מהעובדה הזו ושוב דיברנו בטלפון. בערב נפגשנו.
לפני שעה דיברנו שוב בטלפון. השתדלתי שלא לבכות, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי.
אני לא יכולה שאת רחוקה ככה, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך וגם רוצה שיהיה לך טוב, את אחותי ואני לא מאמינה שעכשיו אני לא אראה אותך שנתיים, כאילו אני אראה אבל לא בדיוק, ואני לא רוצה שנתרחק, ואת יודעת שלפעמים אני מדברת איתך או כותבת לך הודעה ואחר כך ישר בוכה כי אני לא רוצה שתשמעי ותבכי גם כי את ממש חשובה לי! את הכי חשובה לי ואני רוצה ש-
את בוכה?
שתי קציצות בוכות מגעגוע בטלפון. אני מתה שיבוא כבר חמישי שוב ואני אוכל לראות אותה.
בשלישי מתגייסת עוד חברה טובה שלי, לפני חודש בערך ת' התגייס ליחידה קרבית ולא שמעתי ממנו כלום, אפשר לומר שנותק הקשר לגמרי, למרות שאני מקווה שלא.
אני לא יודעת איך אני יעמוד בכל זה.
הצבא המזדיין בתחת הזה לוקח לי את כל החברים.
אני מסיימת פה כי אני פוחדת לבכות שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
