בובה ללא חוטים

אני רוצה לכתוב, באמת שאני רוצה לכתוב. אבל מה?

לא קורה כאן שום דבר. אבל בפנים אני סוערת. 

אני מנסה לבכות, אבל הדמעות מסרבות, אני מנסה לישון עד שזה יעבור אבל אני מצליחה רק לרעוד במיטה מכוסה בזיעה ומקופלת לצורת עובר, אני מנסה לשטוף את זה במקלחת אבל סתם נשארת רטובה, אני מנסה לאכול כדי שלא יהיה לזה מקום בבטן אבל במקום זה אני לא מוצאת מקום לאוכל.

מה זה? אני לא יודעת. אני יודעת רק שזה כואב, שאני מוכנה למות למען זה, למרות שזה מרגיש כאילו שאני אמות בגלל זה. אבל אין לי שום דבר. אני רגילה לחלוטין. ואני משתגעת. אני באמת משתגעת. אני מרגישה שאני משתגעת. 

אני רוצה לדעת למה אני רועדת כשחם לי, אני רוצה לדעת איך זה שאני מתעוררת כל יום על אותה הדקה למרות שאני הולכת לישון בשעות שונות. אני רוצה לדעת למה אני מפחדת לצאת מהחדר שלי, למה כשאני עובר את הדלת הכל כלכך גדול ומאיים, אבל החדר שלי כל כך קטן וחנוק שאני מרגישה שהאוויר לא נכנס יותר. אז מה שהחלון הגדול פתוח, אז מה שהמאוורר עובד 24 שעות ביממה.

אני מפוחדת, אבל ממה?