בובה ללא חוטים

אני אומרת לה שכואב לי הראש אז היא אומרת שהתבשלתי בשמש, אבל אני סובלת מהרגע שהתעוררתי וגיליתי שאין תרופות בבית. 

אני אומרת לה שאני רעבה אז היא אומרת שאני אכניס תפוח אדמה למיקרוגל, כבר קודם היא אמרה לי את זה אבל העדפתי שהיא תכין את מה שזה לא יהיה שזהיא רצתה כי לא משנה מה אני מכינה זה יוצא מגעיל- אמרתי לה את זה וניסיתי להסביר בלי הצלחה שלנסות להכשיר אותי עכשיו לחיים שאחרי המגורים בבית לא יעזור לה כי גם כשאני אגדל זה לא יעזור, אני האדם הכי עצלן ביקום וגם יש כישרון מיוחד לשרוף כל דבר שאני נוגעת בו. 

אני מנסה למצוא משבו לאכול אבל זה לא הולך, ברגע של צחוק, של טימטום אם תרצו, אני שואלת אם כשאני ימות ברגע היא תבין שזה לא מצחיק ואני באמת תמיד רעבה וזה כואב. אז היא מתחילה לצעוק וגורמת לי לצעוק בחזרה- לא אכפת לה שיש לי כאב ראש. אני מנסה להגיד להפסיק לצעוק אבל היא עסוקה בלהטיף לי שאם אני ימשיך בשיטה של ׳אני לא יעשה כלום וכולם יעשו הכל בשבילי׳, אז אני לא אתקדם לשום מקום. 

אני אומרת לה שהיא לא הבינה אותי נכון והיא לא מאמינה וממשיכה לצעוק עליי. עדיין כוא לי הראש. 

אני מתחילה לצרוח כי אני לא יכולה יותר, היא קוראת לי מטומטמת ובכיינית והיסטרית. אני כבר בוכה וצורחת שיש פאניק יש לי כאב ראש לט מהעולם הזה אז היא צועקת עליי שהיא כבר לי לקחת את התרופה מהתיק שלה. היא לא אמרה. 

אני חא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלבכות ולשמוע את כל מה היא מטיחה בי. 

ואז אני אצטרך לבקש סליחה כי אני טועה בזה שאני רעבה וכואב לי הראש והיא הבינה אותי לא הכון, כי בכל זאת - זאת אימא.