בובה ללא חוטים

חזרתי ממחנה של שבועיים אתמול, שאני כל כך מאושרת שיצאתי אליו למרות כל הקשיים וכל כך מאוכזבת שהייתי צריכה לחזור הביתה. 

כי הבית לא דומה בכלל למחנה, למרות שפה יש מחשב וטלפון ושם אין. למרות שפה יש זמן חופשי ושם נותנים לך אותו ואז מבקשים שתתרמי אותו. 

יש שם אנשים שיותר נוח לי איתם, אנשים שאני האמיתית משתחררת לידם. ומסתבר שאני האמיתית כל כך שונה ממי שאני חושבת שאני. 

ושם, יש לי מקום להתחבא ולהיות לבד, למרות שהייתי מוקפת ב- 60 אנשים שצרחו ורצו לידי - אבל פה, בבית שלי... שאמור להיות המקום השקט שלי, אני לא מוצאת שקט. ואני כל כך צריכה את השקט הזה כדאי להיות נורמאלית. 

במחנה, הייתי אוכלת יחד עם איזה עשר בנות סביב שולחן והיינו מדברות על מלא דברים וצוחקות. כאן, בבית - אני אוכלת בסלון בזמן שהשאר עושים דברים אחרים, וכשהם מתחילים לדבר איתי אני פשוט משתגעת ורוצה לברוח. אבל אין לאן.

אני צריכה בבית הזה אנשים שמבינים אותי, אבל את כולם השארתי שם - במחנה. אז מה שכל הילדים שיוצאים אליו נמצאים איתי פה בעיר. אני בקושי רואה אותם. ולא רק, איפה כל המדריכים שכייף פשוט ללכת לצידם ולדבר על שטויות ואז לרכל על זה בחדר עם הבנות או לחלום על אחד מהמדריכים החתיכיים כמעט בכל לילה ולא לספר לאף אחת כי אחרת כבר אמרה שהיא נדלקה עליו, למרות שיש לה חבר. 

המחנה זה הבית שלי ואני לא מאמינה שאני צריכה לחכות עכשיו שנה שלמה עד שהוא יתחיל מחדש. אני שילמתי על המחנה הזה בכל החסכונות שלי ואני מאושרת שעשיתי את זה, כי אחרת לא הייתי יוצאת. 

להתגעגע אל כולם היה הדבר הראשון שעשיתי כשהאוטובוס השאיר אותי לחכות למכונית המוכרת של אבא. לדעת שיש לה שני מספרים של שני מדריכים אבל אין לך את האומץ להתקשר אליהם, כי אין לך מה להגיד להם.

המחנה הזה שינה אותי, ושם כל זה היה לטובה למרות שאת אחד הלילות ביליתי בבית חולים. אבל פה השינוי הזה מפריע לכולם מלבד לי. מה לעשות שהשינוי הזה כולל את רגעי השקט שלי שרק אתמול הפסקתי לקבל. השקט שלי הוא השקט הזה של כל הדיבורים בחדר צפוף ומבולגן של 5 בנות, או הצרחות בבריכה או סתם ההתלוננות של למה אנחנו לא נכנסים לחדר אוכל. זה השקט שלי, ויש לו שם - המחנה. אותו מחנה שכל שנה אני יוצאת אליו והשנה עברתי מלחמה כדאי לצאת אליו ואני מאושרת שכך עשיתי. לשלם עליו מהכסף שלי היה נכון, לריב עם ההורים היה נכון, לצאת נגד הבית ספר היה נכון.

מצאתי את המקום שלי, כמה חבל שאני יכולה לחוות אותו רק פעם בשנה למשך שבועיים קצרים כל כך.