בובה ללא חוטים

בית הספר מפעיל עליי יותר מידי לחץ. כי ללמוד עד 5 זה לא אני. ולשבת לעשות שיעורים זה לא אני. ולהקשיב למורה זה לא אני. 

אז כן, הצלחתי להשיג ציונים טובים בשנים קודמות בלי מאמץ. אבל אני שונאת את זה, את הציונים שלי, את הסטיגמות, את השמועות, את המבטים, את ההערות. שונאת.

אני לא גאון. כן, אני טועה - והרבה. לא, אני לא חורשת בלילות על חומר.... אני מעדיפה לצאת עם חברות עד מאוחר. 

וכרגע, אם בית הספר מכניס אותי ללחץ - העתיד יותר. 

כי אם זה מה שקורה בכיתה י', מה יקרה בי"א, שכבר קיבלתי את האיום הזה על הכיתה הכי קשה. 

בית הספר מחסל אותי, ההורים שלי עובדים - הם לא יכולים לחתום על כל דבר מהיום למחר. אני בקושי רואה אותם שלא לדבר על לשבת איתם ולהסביר על החרא הזה שכתוב בשפה שאפילו לי קשה להבין.

אני שונאת את בית הספר. רק בגלל הלחץ הזה. והעובדה שהאנשים שם כאלה חראות. והמורים יותר. אילו רק לא היה בית ספר. 

התגובה הראשונה של כולם כשרואים אותי, "היא חכמה!"

אני אשכרה הקדושה המעונה הזאת, אני החנונית הקטנה. אני רוצה לחדש לכם - אני לא!!!

אני לא קדושה, אני לא תמימה, אני לא מי שאתם רוצים שאני יהיה. 

מה זה לעזאזל נראת חכמה? מכוערת במילים עדינות?!

למה אני נראת כל כך ילדה טובה? אני לא רוצה להיות ילדה טובה. אני לא אהיה ילדה טובה. 

אין לי אפילו דרך להעביר את זה למילים.

שילך להזדיין העולם, תכירו זאת אני: