בובה ללא חוטים

אני רוצה לצרוח!!!

אבל אין לי איפה, אין לי לאן לברוח. 

ההרגשה הזאת שמגיעה בכל יום כיפור, כולם בחוץ ואני מכבה את הטלפון בבוקר כדי שלא יספיקו להציא לי לצאת גם. 

אני הייתי בטוחה שאני לא אוהבת אותו יותר, בטוחה ב100 אחוז ויותר. לא חשבתי עליו ולא נכנסתי באובססיביות לפרופיל שלו בפסייבוק. 

עכשיו, אני עדיין בטוחה שאני לא אוהבת אותו. לא ככה לפחות. אז זה מוזר כל כך, ומבלבל כל כך. שאפילו שאמרתי לו פעם שאני אוהבת אותו והוא נבהל, עכשיו הכל חוזר לקדמותו ויותר. מעולם לא היינו כל כך פתוחים אחד עם השני... אני יודעת עליו דברים שלא חלמתי לדעת ולא באמת רציתי, אני יודעת מעל ומעבר. "את הרי מכירה אותי, את יודעת אם זה נכון לבד." "אני מכירה אותך?" כן, מסתבר שאני כן. אבל לא כל כך טוב. זאת אומרת אחרי השיחה הזאת - טוב מספיק. 

וחוץ מהפתיחות המוזרה הזאת, השיחות האלה, הפלאשבקים. 

"אנחנו נשואים!" "אתה יודע, אתה והיא מתאימים? אולי תתחתנו?" "אני מיד חוזר אהובתי." "את יודעת שרק אותך אני אוהב." 

"תעצמי עיניים!"

"לא רוצה!"

"נו, תעצמי עיניים! אני מבטיח שאני לא עושה כלום!"

"לא."
"פשוט תעצמי עיניים."
"טוב."

"מה את רואה?"
"שחור..."

"ככה החיים שלי נראים בלעדייך."