בובה ללא חוטים

איכשהו שוב חזרתי לכיתה ח'. כשהייתי ילדה קטנה עם שיער נפוח, ציונים גבוהים ומשקפיים, והייתי מאוהבת בך. 

אני שוב אותה ילדה שמפחדת מכל אותן הבנות שהיו איתך, ואז מתחברת ממש עם החברה הנוכחית שלך - כי אתה תמיד יושב איתי וצוחק איתי והיא גם רוצה. היא רוצה שיהיה לכם הקשר שלנו תמיד היה. הנישואים הילדותיים שלנו והצחוקים בשיעורים. הכל, פשוט צף לי שוב בראש.

ומעצבן אותי שהאקסית ההיא, הטיפשה שהייתה איתה שנה וקצת מציקה לך ושולחת לך הודעות, מתייגת אותך בשטויות ומזמינה אותך לחתונה של אחותה. אז מה שגם אני הוזמנתי לאותה החתונה. 

אמרתי לך, לא אהבתי אף אחת מהאקסיות שלך. היית מופתע. אבל אתה חייב להודות שהרבה יותר מפתיע שלא אהבת את האקס היחידי שלי (טוב... היחידי שהכרת. את השני הסתרתי). 

זה לא היה בתכנון, לפתח אלייך קצה קצות מהרגשות שהיו לי אלייך כשהיינו ילדים בכיתה ח'-ט'. 

בגלל זה אחרי ששכבנו בפעם השנייה, אחרי שהיית כל כך זוגי ומתוק, אמרתי לך שאנחנו רק ידידים- בלי הסקס. אתה לא הבנת את זה, אני יודעת. אבל אתה טיפש... אתה יודע את זה. זה אחד הדברים שאני אוהבת בך, זאת אחת הסיבות שאנחנו חברים.

זה, והעובדה שאתה מביא לי אוכל כשאני עצובה, כשאתה מבטיח, או כשמשעמם לנו. 

אגב, ממש לא עוזר שאתה בוגר יותר עכשיו ודאגת לי בימים הקשים שעברתי והיית בדיוק מה שהייתי צריכה. לא עוזר שהתעניינת ממש באקס הזה שלי שלא הכרת. לא עוזר ששאלת את דעתי בקשר לדברים בחייך ושיתפת אותי. לא עוזר שאתה זוכר את היום ההוא שנפרדתי מהחבר הראשון שלי ובאתי אלייך והכנת לי שקשוקה. לא עוזר שאתה משלים לי את המשפט.

אולי הן צודקות ובאמת נתחתן בסוף 

וכל הילדים שלי יהיו שלך

אבל אני לא צריכה את הציפיות האלה בי.

אני צריכה חופש.

כן, גם ממך. אפילו שאתה החבר הכי טוב שלי.