בובה ללא חוטים

אני לא ישנה טוב בלילות. 

כבר תקופה. 

זאת אומרת שבערך שנה אם לא יותר אני לא ישנה טוב, וזה מצחיק כי ישנתי הרבה בצבא. בעיקר שנ"צים. 

ואז גיליתי שכשאני ישנה עם מישהו, אני ישנה טוב. אני לא מתעוררת באמצע הלילה ואין לי סיוטים.

אז ישנתי עם מישהו לפני יומיים. בחיבוק, בכפית ועם ידיים שלובות. פשוט נרדמתי האמת, לא הצלחתי להחזיק את עצמי. 

וישנתי רע, כאילו ישנתי לבד, רק שהיה לידי עוד גוף.

וזה גורם לי לחשוב, מה אם פשוט אהבתי לישון עם הקטין שלי? מה אם הצלחתי לישון טוב לידו - לא בגלל שלא הייתי לבד, אלא כי הייתי איתו? איתו ישנתי טוב גם בלילות שלא היינומחובקים, בכפית או עם ידיים שלובות. ישנו גם גב אל גב, בהתעלמות מוחלטת אחד מהשנייה חוץ מאולי יד שנשלחה לוודא שהשני עוד שם.

אני מתגעגעת ללילות איתו, לילות של שינה רצופה אחרי אורגמה, שתיים או 4. 

זה תמיד התחיל ביציאה של כולם ואז הוא מסיע הביתה ושואל אותי בדרך, "איפה את רוצה לישון היום?"

"אני לא רוצה לישון לבד," הייתי עונה לפני הפנייה הגורלית ומוצאת אותו פונה אליו.