בובה ללא חוטים

ראיתי עכשיו תמונות שלי מגיל 14.

אני זוכרת את הימים האלה שצולמו התמונות, ימים טובים, כייפיים. זכורים לי עד היום. 

זכור לי גם,

שלא אהבתי את המראה שלי. 

לא אהבתי את איך שנראתי. 

וזה מצחיק שגם עכשיו אני לא אוהבת. 

וזה מצחיק שאני חושבת שלא השתנתי בכלל.

זה גם מצחיק שנעמדתי מול המראה, ובראש שלי אני מצפה לראות את אותה ילדה בת 14 שמפחדת מהחיוך של עצמה - אבל פוגשת אותי בחורה בת 21, יפה. באמת יפה. שאם הייתי רואה ברחוב הייתי מתקנאה לה.

זאת אני? 

כנראה שאני צריכה למחוק את הדמעות ולהעלות את החיוך.