מבוגרים תמיד אוהבים אותי.
הם, כולם, רואים בי פוטנציאל ולוקחים עליהם את המשימה לממש אותו. הם, כולם, חושבים שאני מנהיגה מלידה. הם מתים עליי, הם פשוט אוהבים אותי.
ובגרע שנותנים לך תחושה שאת מנהיגה, את מנסה להנהיג - אבל כשזה לא הולך? את מפסיקה להאמין להם. אבל הם כל כך מאמינים בך שאת שוב מאמינה בך ואז שוב את לא מצליחה להנהיג. אף פעם לא הנהגתי, זה מה שאני חושבת. אבל יש לי חברות מהיסודי שאומרות שקבוצת החברות שלנו, הייתה נקראת הקבוצה שלי.
ובחזרה למבוגרים.
המורות והמורים שלי, כל אלה חושבים שיש בי משהו מעבר לציונים כמעט מושלמים. כל הצוות החינוכי. אימא, אני מצטטת "יש לך יותר מוח מלשאר הילדים בבית, אז אל תבזבזי את הזמן שלך על המחשב ותקראי משה וחדש." או אבא, אני מצטטת "תראי לעולם את מה שאת כותבת, תכתבי בשביל כולם. תשלחי לעיתון. תירשמי לתחרות. את בטוח תנצחי." המנהלת של המרכז קהילתי שאני פעילה בו ואימא שלה, בטוחות שאני אהיה יום אחד המנהלת של המחנה שאנחנו יוצאים אליו בכל שנה. רכז הנוער במתנ"ס בטוח שאני מסוגלת ליותר.
סבא רבה שלי, לפי סבתא שלי, אהב אותי יותר מכל הנינים שלו. הוא היה בשבילי הרבה, אבל כשהוא מת לא ידעתי מה זה אומר.
סבתא רבה שלי, שלפי סבתא שלי לא אהבה את העולם בכלל אהבה אותי. משהו שהיא לא מאמינה שאפשרי. היא הייתה הזיכרון מסבא רבה שלי ונפרדתי ממנה השנה. לפי מה שסבתא תמיד אמרה היא לקחה על עצמה את המשימה לאהוב אותי יותר, בשבילה ובשביל סבא רבה שלי.
ואני לא אוהבת לאכזב, אבל אני רואה שאני עושה את זה. זה כתוב על הפרצופים שלהם.
כינוי:
בובת אל-חוט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
