אני שרון בת 16 החלטתי לעשות בלוג סיפורים, פעם קראתי סיפור ממש יפה,
אהבתי את הרעיון והחלטתי לכתוב סיפור בעצמי על אותו הרעיון.
אשמח אם תגיבו לי חשוב לי מאוד איך אני כותבת ואני אחזיר לכם תגובות בבקשה :(
פרק ראשון-החיים שלי
הדמויות
נועה:בת 17 שיער שחור,עיניים חומות, עור שזוף ורזה -(גיבורת הסיפור, והוא מנק' מבטה).
יעל :קארה שטני עיניים חומות,רזה-החברה הכי טובה של נועה
נדב:גבוה עם שיער חום כהה עיניים ירוקות שזוף, שרירי במקצת ורזה...
רועי:שיער שטני,עיניים כחולות,בהיר,רזה, וגובהו ממוצע.
הפרק
"מהר לברוח תתחבאו מהר נועה מאחורי הבניין תיקחי את התיק השחור!!"
רצתי במהרה אוחזת בתיק השחור נוטפת זיעה, וחוששת שנתפס, עד שאנחנו משיגים כסף לאוכל ולבגדים... אני לא רוצה לאבד זאת ולהיעצר ע"י המשטרה...
הוריי נטשו אותי בגיל מוקדם, ועברתי למשפחה אומנת.
שם התנאים היו קשים ואינם יכלו לשאת אותי עוד, לכן היה עליי לעזוב ולעבור לפנימייה ליתומים.
בפנימייה התנאים היו קשים גם כן, התקציב היה דל והיו בעיות של אונס וסמים.
אני לא חושבת או מגדירה את עצמי "מסכנה" כמו שהחברה מסתכלת עלינו, פשוט משפחתי אינה בסביבה ולא זכיתי להכיר אותם, ויש לי מכשולים מסויימים בחיים.
בפנימייה היכרתי חברים טובים שאני ממש אוהבת הם בשבילי הכול, והם:רועי,נדב, ויעל, גם להם אין משפחות, כנראה זה מה שחיבר בינינו ונעשינו מעין משפחה גדולה ואוהבת.
עד כה אני וחבריי מתפרנסים מגניבה זו הדרך היחידה שנשארה לנו ונתנה לנו אור של תקווה.
אנחנו לא גנבים רעים או חמדנים, אין לנו ברירה לעשות זאת.
הגניבה היא עבודתנו, אמנם מלווה קצת בפחד ואדרנלין, אך אני לא חושבת שזה רע כל עוד זה בטעם הטוב ואנחנו לא פוגעים באף אחד.
אנחנו גרים בבית נטוש שמצאנו בסוף הרחוב, בית קטן שמהווה בשבילנו קורת גג, אוליי החיים שלנו מתוסבכים ומעורפלים, זו דרכינו היחידה לשרוד!
דרך כל הפעולות והמעשים אני מרגישה שאני מתחברת לחבריי,מעריכה אותם יותר, והם נהפכו בשבילי לאחים, להורים ולהכול!!
"תהיו מוכנים חברים היום בלילה נעשה פשיטה על המכולת של אליהו שמעתי הוא מרוויח מעולה" אמר רועי שהוא ה"מנהיג" שמתכנן לנו את התכסיסים והפעולות.
בשעה 10 בדיוק התייצבנו מול החנות רועי ונדב בדקו את השטח וראו שהוא ריק ואפשר לפעול.
"נו נועה נו תפתחי את המנעול נו מהר אין לנו זמן!!!" אמרה יעל.
"או נפתח" אמרתי לה .
תחושת הלחץ הציפה אותי הרגשתי את האדרנלין זורם בגופי כמו נהר גועש!
במהרה אני ויעל נכנסנו, אחרינו רועי ונדב בדקו את השטח באו גם כן.
"ואו איזה אוצרות יש פה! אני מרגיש בתוך חלום" אמר נדב.
"שש אל תתרברב קח את הכסף מהר ונצא מפה כבר!" ענה לו רועי
"אוי אני שומעת רעשים אנשים מתקרבים מהר אל המחסן!" אמרה יעל.
שודדים נכנסו אל החנות, אחד השודדים התקרב אל המחסן ואמר"או מה יש לנו פה? אני רואה פה מלשנים? או אולי שוטרים " אמר אחד השודדים,
אוי שיט אני לא מאמינה שהם עלו עלינו הלך הלינו הם עוד יהרגו אותנו.
מהר ברחנו מהחנות, בעוד שהשודדים אחרינו תוקפים אותנו, לא הבנתי מה קורה הרגשתי מבולבלת, הלוואי שיחוסו עלינו ולא יפגעו בנו הלוואי שהם ילכו! כבר לא אכפת לי מהכסף אני רק רוצה לצאת מכאן בשלום.
מהר רצתי להתחבא מאחורי פח הזבל שמאחוריי המכולת, ועוד לפני שהבנתי מה קורה שמעתי יריות וקולות וקפאתי במקום.
אני זוכרת את הפלשים והבזקים של אור ולא הבנתי מה קורה, מאז אני כבר לא זוכרת כלום...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheWriterGirl