תמיד רציתי איש שיקשיב ושאני יספר הכל,ובמיוחד במצב שלי עכשיו הייתי צריכה קבן

עזרה

אז במקום לחכות שבוע התקשרו אלי באותו יום שהגשתי מסמכים לתור ואמרו שהתפנה,והנה אני יום למחרת בבוקר

הולכת לקבנית.כן קבנית.שואלת קצת שאלות בסיסיות ואנע מסתכלת על האצבעות שלי על הידיים הרגליים

מחזיקה את עצמי חושבת מה להגיד לה בראש הכל כבר בסדר הנכון,יש דמעות ואני עוצרת אותן

ואז היא שואלת יותר אישי וםה כבר שמתי ידים על הפנים ופשוט בכיתי 

בכיתי גם מבושה שאני בוכה מול אדם לא מוכר

בכיתי ופרקתי שאין לי משפחה אני לבד

רף אחד לא שואל לשלומי

אין לי איך להתקיים

בכיתי לה כמה שאני מבינה שאין לי משפחה ואהבה 

ולא גדלתי על זה

בכיתי לה וגמגתי בגלל קשיי הנשימה שלי שאני מתגוררת לבד לבנתיים ואני לא יודעת מה קורה סביבי המשפחה לא טורחת להתקשר

שהעיפו אותי,שנידו אותי ששכחו אותי.

ושבקרוב לא יהיה לי איפה לגור כשסבתא תחזור מבבית חולים..

היא הבינה

יום ראשון אני הולכת למשקית תש ואני יהיה חיילת בודדה.

יום שני שיחה עם כמה מפקדים חשובים על העברת תפקידי במטרה לעזור לי

אני יקבל כסף יותר

ותש טוב.ויהיה לי עזרה

אני רוצה להתפרק שוב... אבל הכל נעצר שם בפנים