אבל כשאני עם אנשים אני פחות מדוכאת, פחות מראה לפחות... והכי עצוב גם כשאני מרגישה ככה חברות שלי אומרות שאני ממש מדוכאת בזמן האחרון והן שמות לב. אבל איך? לידכן אני הכי שמחה בעולם.
יצא לי לקרוא יותר מידי דברים עצובים בזמן הארחון וכואב לי, כואב לי על אותם סיפורים... כי אפילו שאני יודעת שזה לא אמיתי זה כואב.
נגיד... תנסו לקרוא את הספר זדון (כאילו תצליחו להשיג... אתם לא הוא ישן), ואמא'לה, כמה האישה סובלת! כל הילדות שלה אבא שלה אנס אותה ובהמשך ממשיכים להתעלל בה. זה מטורף! כאילו, איך אנשים יכולים לחשוב ברצינות על כל העלילות האלה?
וכל הדקירות בזמן האחרון... האנסים. מה קורה פה? אנחנו התחרפנו על כל הראש. ה' ישמור, בשביל מה אנשים מחזיקים איתם סכין? מה יש לכם תיכנון לרצוח מראש? והאנסים, לכו לזונות או משהו!!! (למרות שאני לא תומכת בזה גם, אבל אולי עדיף שיעשו את זה תמורת כסף במקום לאנוס מישהי/מישהו ולהרוס להם את החיים).
לא יכולה להבין את זה. הכל פשוט נורא מידי ובא לי להקיא. מה לעזאזל קורה פה?
חרא דור, חרא חיים.
תאכלס, אני מפחדת לצאת למועדונים וכאלה בלילה... מלחיץ מידי עם כל האנשים ההזויים והאנסים שיש...
לא יודעת, פשוט מוזר. אני מקווה שבאמת הממשלה תבין שצריך להשקיע בחינוך יותר וכאלה. יש גבול לכל דבר והכל מתחיל בחברה ובחינוך שלנו, ושל כל הנוער הבא והנוכחי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
