טוב, בסוף החלטנו להעלות עכשיו את הפרק :)
מקוות שתהנו, מסתבר שהשארנו אתכם במתח!
ובקשר לשאלה מהפרק הראשון, אתם חושבים שכדאי לנו להוסיף שירים מתאימים לכל פרק?
ועוד משהו, הייתם רוצים שנעשה רשימת קבועים שנעדכן בכל פעם שיעלה פרק (זה בעצם כמו להיות מנוי, אבל.. אנחנו מעדכנות במקום האימייל)?
ולפרק-
כשהתעוררתי בבית החולים, גיליתי שמי שמצא אותי היה ג'ייסון, והבנתי שהוא חיפה עליי. טוב, לא סתם הוא היחיד שיודע את האמת, חשבתי.
שכבתי במיטת בית החולים במשך כמה דקות, כשלפתע ג'ייסון נכנס לחדר.
"תודה על שחיפית עליי," הודיתי לו בחיוך כששמתי לב כמה רע הוא נראה.
לאחר שתיקה של כמה שניות הוא ענה לי, "הבטחת שלא תעשי את זה יותר. את נשבעת לי," הקול שלו היה מלא בכעס, באכזבה.
"אני יודעת, אני מצטערת, פשוט.. הייתי צריכה לברוח מהכאב. אני לא אעשה את זה יותר! רק.." הקול שלי גווע מעצמו ככל שהמשכתי לדבר.
הוא הביט מעבר לחלון. "אתה מוכן להסתכל עליי?" התרגזתי.
הוא הסיט את מבטו לתקרה, ואז לקיר, לרצפה ולכוס המים שהונחה על השידה ליד מיטתי, לכל מקום שבו לא רואים אותי.
"אני לא מסוגל," הוא ענה לבסוף.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"אני לא מסוגל להביט בך. את חיוורת, רזה, שברירית. אמרת שלא תעשי את זה, ובמקום לנסות למנוע את זה ולהתמודד עם הבעיות שלך, את התפרצת עלינו וסתמת לנו את הפה! זה הדבר האנוכי ביותר שיכולת לעשות! את יודעת שאיבדת כמויות דם רבות במהלך הימים האחרונים? זה מה שגרם להתעלפות שלך! את פשוט... אגואיסטית!" הוא סיים את הנאום שלו.
"מה, ג'ייסון? מה קורה לך?" שאלתי בעלבון.
"את יודעת איך נבהלתי כשגיליתי אותך? והייתי צריך להמציא בשבילך תירוצים, למרות שאני לא חושב שברנדון האמין למילה אחת שיצאה לי מפה!" הוא התפרץ עליי.
"אני מצטערת," לחשתי.
"אל תצטערי, פשוט תבטיחי לא לעשות את זה יותר, ותתכווני לזה."
"אני מבטיחה, ואני מתכוונת לזה, אבל גם אז התכוונתי לכל מילה! אני פשוט.. לפעמים אני לא יכולה לסבול את זה!"
"אז כנראה שאני אצטרך לשמור עלייך יותר מאי פעם," ג'ייסון אמר בחיוך קטן ויצא מהחדר.
'אז כנראה שאני אצטרך לשמור עלייך יותר מאי פעם' למה הוא התכוון? לשמור עלי יותר מאי פעם? כל כך כואב לי הראש שאני אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה, חשבתי.
באתי לקחת את הכוס מים שהייתה לידי, אבל ברגע שנגעתי בה היא נפלה ונשברה. וכך גם אני. התחלתי לבכות כמו משוגעת, ואני אפילו לא יודעת למה. לא יכולתי להתמודד עם זה יותר, עם כל הלחץ והכאב. לא. את הבטחת, לא.
אולי אני באמת צריכה להפסיק לחתוך, אבל אני לא מסוגלת, אני לא יכולה לשלוט בזה. זה ממש כמו התמכרות, אני מכורה להרגשה הזאת של האדרנלין שזורם בגוף, את הדם החם שנוזל לי מהידיים. אני נשמעת מטורפת, ואולי אני באמת כזאת? אבל מטורפת לא אומר להיות שבורה או מלאה בסודות.
די, את חייבת להפסיק לחשוב על זה.
פתיחת הדלת קטעה את מחשבותיי. בפתח עמדה אמא שלי.
"בואי, האחות אמרה שאת יכולה לחזור הביתה," היא אמרה במבט קפוא.
"אממ.. אמא, את כועסת עליי?" שאלתי בחשש.
"יש לי סיבה? ג'ייסון אמר שזאת הייתה תאונה," היא ענתה, מביטה ישירות על פניי.
"כ..כן, איפה אב..אבא?" גמגמתי.
"הוא לא יכל לבוא, הוא עסוק בעבודה. עכשיו תתלבשי," היא סיננה ויצאה מהחדר.
כן, ציפיתי שככה זה יהיה. הרי למה שפתאום זה ישתנה והוא ידאג לבת שלו?
"אמא!" קראתי מהחדר.
"כן?" היא נכנסה מיד.
"את יכולה, בבקשה, להביא לי כוס מים?" רציתי לבחון אותה.
"את תוכלי להביא לעצמך כוס מים ברגע שנצא," היא ענתה ויצאה מבלי לחכות.
"ככה חשבתי," היא לא עברה את המבחן.
התלבשתי ויצאתי. ראיתי אותה מסתכלת מהחלון.
"הולכים?" שאלתי בקרירות.
"כן," היא ענתה.
בנסיעה אף אחד לא הוציא מילה, רק הסתכלתי מהחלון והתפללתי שנגיע הביתה.
היא הורידה אותנו בבית והמשיכה לנסוע. בטח למכון הכושר, הרי מי ירצה להישאר בבית עם הילדים שלך, כשאת יכולה להתעמל במקום.
כשנכנסתי ברנדון כבר ישב בסלון.
"למה?" הוא שאל לפני שהספקתי לסגור את הדלת.
פאק.
"מה למה?" שאלתי בתמימות, כדי שלא יחשוד בכלום.
"אל תעמידי פנים שאת לא יודעת על מה אני מדבר. אמילי, אני מכיר אותך, תגידי לי את האמת!" הוא צעק עליי.
"על איזו אמת אתה מדבר?!" צעקתי בחזרה.
"את באמת חושבת שאני מאמין לתירוצים העלובים של ג'ייסון?! זו ממש לא הייתה תאונה, אחרת איפה כל הדם שאיבדת?! אין שום סיכוי שהוא הצליח לנקות את הכל בכל כך מעט זמן, ועוד הבגדים הנקיים! את חושבת שאני מטומטם?" הוא התחיל לצרוח.
"אני חושבת שאתה משוגע," אמרתי ויצאתי מהבית במהירות.
אני בטוחה שהוא ירגע עד שאני יחזור. או לפחות ישן.
הלכתי לבית הקפה הקרוב וקניתי קפה. המשקה רענן והעיר אותי, וגרם לי לחשוב בצלילות. החלטתי שאולי כדאי שאני כן אחזור הביתה עכשיו, אנסה להרגיע את ברנדון. ברגע שפתחתי את הדלת ויצאתי, נתקלתי במישהו. כל הקפה נשפך עליי.
"אוי, זה פשוט מעולה," מלמלתי והרמתי את מבטי. קלי!
"ס..סליחה! זאת היי..תה אשמתי," גמגמתי במהירות והתכוונתי ללכת.
היא תפסה בידי, וכבר עצמתי את עיניי והתכוננתי לעלבון גדול, כשהיא אמרה, "זו הייתה אשמתי. בואי, אני אקנה לך קפה חדש."
מה?! קלי בראון, מלכת בית הספר הבלתי מעורערת, מבקשת סליחה ממני?
"זה בסדר," אמרתי והתחלתי לברוח, אך היא לא נתנה לי.
"בבקשה," היא אמרה והושיבה אותי על אחת מהספות.
היא חזרה, מחזיקה מפיות וקפה חדש. היא הניחה את הקפה בצד וניקתה את החולצה שלי.
"כל כך חבל, זאת חולצה כל כך יפה," היא אמרה בעדינות.
זה חלום? אני מדמיינת? האם הרגע קלי בראון, מלכת בית הספר, אמרה לי שיש לי חולצה יפה? כנראה שבאמת איבדתי המון דם.
"הנה, קחי," היא הביאה לי את הקפה שקנתה.
"לא, לא, זה באמת בסדר. לא היית צריכה," אמרתי בסוג של חשש והחזרתי לה את הכוס.
" לא, אני מתעקשת," היא אמרה ו..חייכה אליי?
לקחתי את הקפה ולגמתי לגימה קטנה. היא חייכה אלי ואז הסתכלה בשעון שלה ואמרה, "אוי, אני חייבת ללכת. ביי, אמילי!"
היא הלכה.
זה היה הדבר הכי מוזר בעולם. למה היא כל כך נחמדה אליי? היא מסוממת? זו התערבות? מישהו שילם לה על זה?
אחרי שהיא הלכה ישבתי בהלם מוחלט. אחרי חמש דקות לקחתי את הדברים שלי והלכתי הביתה. עמדתי בכניסה לבית וראיתי ששום מכונית לא חונה בחנייה. טוב, כנראה שברנדון בכל זאת לא בבית. אני מקווה. זו הייתה יד הגורל, אין לזה שום קשר אליי, אני לא פחדנית!
פתחתי את הדלת של הבית בזהירות. לא היה שם אף אחד, תודה לאל. רצתי למעלה ופתחתי את הדלת לחדר שלי.
"אמילי, הנה את!" מרוב בהלה צרחתי.
"קייט! כמעט קיבלתי התקף לב בגללך!" צעקתי עליה והיא התחילה להתפקע מצחוק.
" OMG! היית צריכה לראות את המבט שלך!!" היא פלטה תוך כדאי צחוק.
"תסתמי!" התעצבנתי וזרקתי עליה את התיק שלי.
התיישבתי בכיסא שליד המחשב שלי.
"אמילי, הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"למה שלא יהיה? הציפורים מצייצות והשמש זורחת," אמרתי בחיוך הכי מזויף בעולם.
"אוקי, עכשיו את מפחידה אותי," היא אמרה.
לאחר שתיקה קצרה היא אמרה, "ג'ייסון סיפר לי מה קרה."
"מה? מה הוא סיפר לך?" שאלתי במהירות. הוא סיפר לקייט הכל?
"הוא סיפר לי שאיבדת הרבה דם והיית בבית החולים. הוא היה צריך לספר עוד משהו?" היא שאלה בחשד.
"לא," עניתי מהר מדי.
"אה, באמת?" היא אמרה וזרקה עליי כרית.
"היי! חכי שנייה, אני הולכת לזרוק את הבגדים שלי לכביסה, יש עליהם כתמי דם."
"אהההההה!!!!" צרחתי כשהגעתי לחדר הכביסה. ראיתי שם את ג'ייסון, מטפס על החלון, כנראה כדי להיכנס הביתה. ברגע שצרחתי הוא איבד את האחיזה ונפל.
"אאוץ'," שמעתי אותו נאנח.
"מה אתה עושה?!" צרחתי מהחלון.
יצאתי החוצה אליו. "תגיד לי, אתה חולה בשכל?!" צעקתי עליו.
"האח המטומטם שלך לא נתן לי להיכנס, מסתבר ש-10 שנות חברות לא משנות הרבה," הוא אמר בזמן שניקה את הדשא מהחולצה שלו.
"נשבעת לך, ג׳ייסון, אתה הבן אדם הכי מטומטם בעולם!" גיחכתי.
"למה? את יותר מטומטמת ממני," הוא אמר וצחק.
נכנסנו הביתה. ברנדון עמד בכניסה. הוא נראה עצבני. מאוד עצבני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Glamour Girls