"ברנדון, זוז מהדרך," אמרתי לו בלחץ.
"אנחנו צריכים לדבר," הוא דיבר לג'ייסון.
"אז דבר, קייט מחכה לנו," עניתי במקומו.
"בארבע עיניים. תעלי למעלה," ברנדון הורה לי.
"מה? ג'ייסון לא מסתיר ממני כלום, כל מה שאתה אומר לו יגיע אליי בסופו של דבר!" מחיתי.
"אני יודע, אבל אני צריך שבזמן השיחה הוא יהיה בלעדייך. עכשיו לכי."
"זה בסדר, אני יודע על מה הוא מדבר," ג'ייסון חייך אליי חיוך מרגיע ודחף אותי בעדינות לעבר המדרגות.
"אוקי," הסכמתי ועליתי למעלה.
כשנכנסתי לחדר משכתי את קייט במהירות למדרגות.
"מה את עושה?" היא שאלה.
"שקט," השתקתי אותה.
"... אתה יודע מה יקרה אם לא תגלה לי מה קרה. גם לך יש סודות שאתה לא רוצה לגלות לה, ג'ייסון!"
"אתה לא תגלה לה."
"אוקי, מה אנחנו עושות כאן?" היא לחשה.
"ברנדון מדבר עם ג'ייסון לבד, ואני רוצה לדעת על מה הם מדברים, למרות שיש לי כמה השערות."
"מה, ג'ייסון כאן?" לפתע קייט כאילו "התעוררה לחיים" והחלה לסדר את עצמה- פיזרה את הקוקו המסורבל, סידרה את החולצה המקומטת.
"...אתה יודע שזה יפגע בה."
"גם כשאתה לא מספר לי מה קרה זה פוגע בה!"
"כן, אבל זה לא העניין כרגע. אני חושבת שברנדון מנסה לשכנע את ג'ייסון לגלות לו מה באמת קרה היום," עניתי במהירות.
"מה זאת אומרת, 'מה באמת קרה היום'? חשבתי שנפלת ואיבדת הרבה דם," היא ענתה בבלבול.
"לא.. זאת אומרת, כן! אני.. לא משנה. תחזרי לחדר," עניתי בבהילות.
"אני לא עומדת לחזור לחדר. מה קורה לך?"
"ברנדון, תפסיק לצעוק עליי! אם אתה כל כך רוצה לדעת מה קרה, למה אתה לא שואל אותה בעצמך?!"
לפתע הצעקות נפסקו.
"כלום, פשוט.. תשכחי ממה שקרה," קמתי ומיהרתי לגרור אותה לחדרי ולסגור את הדלת בשקט.
"בדיוק בזמן," לחשתי לקייט ברגע ששמענו צעדים ואת ג'ייסון דופק על הדלת.
"אני עדיין לא מבינה מה קרה כאן הרגע," ענתה קייט בבלבול בשנייה שג'ייסון נכנס.
"ג'ייסון, אני צריכה לדבר איתך," אמרתי לפני שהוא הספיק להתיישב.
שנינו הסתכלנו על קייט.
"כן?" היא שאלה בתמימות.
"לבד," הדגשתי.
"אה. כזאת שיחה. אין בעיה. טוב, אמילי, נתראה מחר. ביי ג'ייסון," היא אמרה בחיוך והלכה.
שמענו את הדלת נטרקת למטה.
"וואו, כולם רוצים לדבר איתי היו-" ג'ייסון החל לומר, אך קטעתי אותו, "ספר לי."
"לספר לך מה?"
"אל תתנהג כמו אידיוט, אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת!"
"אוקי, אוקי. ברנדון רק שאל-"
"לא, לא את זה! תספר לי מה הסוד שלך ולמי אתה לא רוצה לגלות אותו! מה אתה מסתיר ממני, ג'ייסון?"
ג'ייסון בהה בקיר בשתיקה.
"אני מדברת אליך, אתה מוכן לענות לי?!" התעצבנתי עליו.
"איך את יודעת על מה דיברנו? הקשבת לנו? איך את מעיזה לצותת לשיחות שלי?!" הוא התעצבן בחזרה.
"לא צותתי, צעקתם! מה אני אמורה לעשות, לאטום אוזניים ולהתחיל לשיר?!"
"זה לא עניינך, אמילי, אז אל תתערבי."
"אז למה ברנדון יודע על זה?! למה אתה מסתיר ממני משהו?? ממתי ברנדון הוא החבר הכי טוב שלך?!"
"אני לא רוצה לדבר על זה," הוא ענה בקרירות ויצא בסערה.
ברגע ששמעתי צעדים העולים מן המדרגות, נעלתי את הדלת. כמובן, כעבור רגע ברנדון ניסה לפתוח את הדלת.
"אמילי, שמעתי צעקות. מה קרה?" הוא שאל מבעד לדלת הנעולה.
"אני לא רוצה לדבר איתך, לך מפה," עניתי.
"תפתחי את הדלת, אני רוצה לדבר איתך."
"אתה יודע מה הסוד של ג'ייסון?"
"כן."
"אתה עומד לגלות לי מהו?"
"לא."
"אז אם אתה כל כך רוצה לדבר עם מישהו, אתה יכול ללכת לרדוף אחרי ג'ייסון, כי מסתבר שאתם כאלה חברים טובים!" צעקתי עליו.
הרגשתי את הדמעות עולות אחרי שברנדון לא ענה. כאב לי, ורציתי שזה יפסיק. כבר נכנסתי לשירותים כשנזכרתי במה שהבטחתי לג'ייסון. לא, אני לא אעשה את זה יותר. במיוחד לא עכשיו, חשבתי.
למחרת בבוקר חשבתי על מה שקרה אתמול והרגשתי רע עם עצמי. ממש הגזמתי עם התגובה שלי. כלומר, ג'ייסון לא חייב לספר לי הכל, גם אני לא מספרת לו הכל. החלטתי לנסות להתנצל. לכן, בדרך לבית הספר עצרתי במאפייה כדי לקנות לו קאפקייק התנצלות. כאשר הגעתי לבית הספר נכנסתי לכיתה וחיפשתי בעיניי את ג'ייסון. הוא ישב ליד השולחן ושמע מוזיקה. התקדמתי אליו במהירות והגשתי לו קאפקייק. טוב, חצי קאפקייק. הוא הוריד את האוזניות ושאל, "מה קרה לחצי השני?"
"הדרך הייתה מאוד ארוכה, והייתי רעבה. המאפייה ממש רחוקה!"
"לא, אמילי, היא פה, ממול. מחוץ לבית הספר," הוא אמר בחיוך ונגס בחצי קאפקייק.
"אפשר ביס?" שאלתי בחיוך מתחנף.
"קחי, שמנה," הוא הביא לי את מה שנותר מהקאפקייק, בערך רבע מהגודל המקורי.
אכלתי ואמרתי בפה מלא, "זו לא אשמתי, זה ממש טעים!"
"מאיפה לי לדעת, אכלתי רבע מזה," הוא ענה במרירות.
"מה קורה?" לפתע הגיעה קייט.
"בסדר," ענינו ביחד.
היא הסתכלה עלינו בחשדנות. "שמעתי שהמורה למדעים לא הגיע, רוצים ללכת לקניון לאכול משהו? אני ממש רעבה," היא שאלה לאחר כמה שניות.
"גם אני!" עניתי בהתלהבות בזמן שג'ייסון מתפקע מצחוק.
"מה מצחיק?" שאלתי.
"את," הוא ענה בצחקוק.
כשהגענו לקניון, הלכנו לאכול פיצה. ברגע שהתיישבנו לאכול קייט אמרה בהתלהבות, "אומיגאש, אמילי, תראי מי פה!"
"מי פה?" נדבקתי בהתלהבות שלה.
"ליאם מארקס (!!!)" היא צווחה.
"מי זה?" ג'ייסון שאל בטמטום.
"זה רק הבחור הכי חתיך בבית הספר, שאמילי דלוקה עליו קשות!!" קייט ענתה במהירות. ובקול רם.
"קייט, סתמי! עוד ישמעו אותך!" מיהרתי להשתיק אותה.
"למי אכפת ממנו?" ג'ייסון העיר במרירות.
"לאמילי...." קייט ענתה בחיוך מעצבן.
"לאמילי לא אכפת ממנו!" ג'ייסון אמר בהתגוננות.
"Emily and Liam are sitting on a tree, K – I – S – S – I – N – G!" קייט התחילה לשיר.
"קייט, הוא אפילו לא יודע שאני קיימת!" אמרתי במרירות.
"אז בואי נשנה את זה," היא חייכה בערמומיות.
ידעתי שמשהו רע עומד לקרות עוד לפני שהיא זרקה את בקבוק המים הפתוח על ליאם, ואז צעקה, "אמילי הארט, למה את זורקת בקבוקי מים על אנשים?!"
"אני. שונאת. אותך!" לחשתי לה בזמן שליאם בהה בנו.
"אני ממש, ממש מצטערת! לא התכוונתי, בכלל לא כיוונתי עליך! אני לא יודעת למה זרקתי את בקבוק המים הזה, ולמה לא סגרתי אותו, מטומטמת שכמותי?? אני לא יודעת, סליחה, סליחה-" מלמלתי במהירות, כשלפתע הוא קטע אותי, "זה בסדר, לא קרה כלום. אלה רק מים, נכון?" הוא חייך. החיוך שלו כל כך יפה שאני רוצה לבכות.
"רק אל תספר על זה לברנדון, אוקי?" שאלתי ב"חמודיות".
"אה, את אחות של ברנדון! נכון, איך לא שמתי לב?" הוא נראה מופתע. אאוץ'.
לפני שהספקתי לענות, ג'ייסון הגיע, ובעקבותיו קייט.
"אמילי, אנחנו צריכים לחזור לבית הספר!" הוא אמר בקול רם בזמן שהוא גורר אותי החוצה.
"ביי, אמילי," ליאם חייך אליי.
"ביי!" נופפתי בייאוש.
"נואשת!" קייט צעקה.
"למה היא כל כך מתלהבת ממנו?" ג'ייסון מלמל לעצמו, כאילו שאני לא שומעת.
"הוא יודע מי אני! הוא יודע מי אני!" צהלתי בדרך חזרה לבית הספר.
טוב, אז זה הפרק השלישי. אנחנו יודעת שיש מעבר חד בין דרמה לקומדיה, אבל אנחנו מקוות שתאהבו את הפרק בכל זאת D:
אנחנו נשמח אם תגידו לנו מה אתן מעדיפות יותר, את הרגעים הדרמטיים או הקומיים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Glamour Girls