אז אחרי חודש, חודש!! אני סוף סוף מעלה את הפרק השני. אני יודעת שהיה חופש אז זה היה אבל לא הייצה לי בו מנוחה. טסתי לחו"ל- ושם לא כתבתי בכלל וגם בדיוק עברתי בית ספר אז אני מנסה להסתגל קצת וגם התחילו לנו מלא מבחנים והכתבות באנגלית שצריך ללמוד אליהם קיצור אני יודעת שזה לא תרוץ אבל אני אנסה שהפרק הבא יצא יותר מוקדם ואחריו אני יעלה פרק פעם בשבוע.

אין לי שם לפרק אז למי שיש אני רעיון הוא יתקבל בברכה מרובה ועכשיו די להקדמות ולפרק:

פרק שני-

משני צדי הסמטה התמשכו קירות אטומים, ללא דלת או חלון. במרחק,
מעבר לשני צמתים, יכולתי לראות פנסי רחוב, מכוניות והולכי רגל, אבל כולם היו
רחוקים מדי. ידעתי לצרוח חזק, והתכוונתי להשתמש בכישרון הזה שלי, אבל חשתי יובש
בגרון, ולא ידעתי לאיזו עוצמה אצליח להגיע ואם היא תהיה חזקה מספיק בשביל שישמעו
אותה עד לרחוב השני. אחרי כמה דקות של שתיקה מצד שנינו ומחשבות מהצד שלי, האיש
שחשב שכנראה לא שמעתי אותו בפעם הראשונה חזר שוב על אותו משפט מוזר ומלחיץ,
"את צריכה לבוא איתי..." רק שהפעם הוא עשה את זה ביתר רצינות ופחות רוגע
.מלחיץ כמו בפעם הראשונה, כנראה שהסבלנות שלו הלכה ונעלמה. ניסיתי לחשוב על דרך
לצאת מהמצב הנוראי שבו אני נמצאת- להיות תקועה בסמטה מפחידה, עם איש מלחיץ שאמר לי
שאני צריכה 'לבוא איתו...'  לא מצב מאוד
חלומי...

ייצבתי את עצמי, רגלי בפיסוק, מנסה לזכור מבעד לפניקה את
תרגילי ההגנה העצמית המועטים שידעתי. כף יד כלפי מעלה, ננעצת בפני היריב שלך
בתקווה שתשברי לו את האף או שתדחפי את האף שלו לתוך המוח. אצבע לעבר ארובת העין-
נסי לסובב אותה ולהוציא את העין ממקומה. והתנועה המקובלת של הברך לעבר החלציים
כמובן.

"אליאנה, בואי לא נגיע למצב של שימוש בכוח" קרא
לעברי הקול העמוק, אותו קול פסימי שבירכת תודעתי דיבר אלי שוב, הזכיר לי שאין לי
סיכוי להתגבר על נער אחד בבית הספר שלי אז מה הסיכוי שלי לגבור על איש חזק וגדול.
שתוק! פקדתי על הקול לפני שהחרדה עמדה לשתק אותי לחלוטין. ניסיתי לבלוע רוק כדי
שאוכל להפיק מגרוני צעקה הגונה. רגע, רק אז הבנתי שהוא ידע בדיוק  על מה שאני חשבתי, איך הוא ידע, אולי הוא יכול
לקרוא מחשבות, לא יכול להיות, אני קוראת יותר מדי ספרים, שללתי מיד את האפשרות
הזו. הוא בטח ראה את הרגל שלי זזה לעמדת הכנה והוא פשוט הסיק שזה מה שאני רוצה
לעשות, הבהרתי לעצמי את העניין, אבל היה עוד משהו... הוא ידע את השם שלי! איך הוא
ידע את השם שלי? אני לא אמרתי לו אותו, נלחצתי. אז אולי זה נכון אולי הוא יכול
לקרוא את המחשבות שלי. אולי כדי שאני אדבר אליו במחשבות שלי ועם הוא יענה אז אני
אדע שהוא קורא מחשבות, הקול שב לנדנד לי, איזה תוכנית טיפשית היא בחיים לא תעבוד
אבל אני כרגיל מתעלמת ממנו ותחילה בתוכנית שלי, אוקי אחד אחד אתה שומע אותי? האיש
לא הגיב והמשיך לנעוץ בי את המבט החודרני שלו לעברי, אני לא וויתרתי אולי הוא פשוט
מחכה שאני אגיד משהו שאפשר להגיב עליו או שאני אשאל איזושהי שאלה. מי אתה? לא
הייתה תשובה, אתה שומע אותי? שוב האיש לא הגיב, איזו מטומטמת אני! קורא מחשבות, כן
בטח! תכף אני גם אחשוב שיש כזה דבר מלאכים!

"בסדר אני מוכנה לבוא איתך" האיש נראה ממש מופתע
הרי עד לפני רגע רק רציתי לברוח ממנו, אז אחרי הכל הוא באמת לא קורא מחשבות.
"טוב בואי אחרי"  אמר האיש ואחר-
כך מלמל משהו על זה שהמשימה הייתה יותר קלה ממה שהוא חשב שתהיה. הוא הושיט לי את
היד שלו וכשראה כשאני לא מתכוונת לקחת אותה הוא הוריד את ידו ופשוט סימן לי ללכת
אחריו, ואני פשוט הלכתי, עברנו בין כל מיני סמטאות לא הכרתי אותן אבל חלקן היו
מקבילות לרחובות ראשיים כך שמדי פעם ידעתי בערך ליד איפה אנחנו, הסמטאות שלא היו
מוכרות לי נהיו מפחידות יותר ויותר, כל הדרך חשבתי, הרי פיזית אני לא יכולה לתקוף
אותו אם הוא רואה אותי ומצפה לזה. "אז... לא קלטתי את השם שלך." אמרתי
אחרי שהחלטתי להיות "ידידותית" עליו, "זה בגלל שלא אמרתי
אותו" המשכתי להסתכל עליו מחכה לתשובה לבסוף הוא נכנע "קוראים לי
טריסטן" הודה. "זה שם יפה" אמרתי לו "תודה, גם השם שלך"
אמר לי. "אז לאן אנחנו הולכים טריסטן?" התגאיתי  בפניו שגם אני יודעת את השם שלו.  "אני לא אומר לך." "למה?"
שאלתי ברצינות" "כי אני לא בטוח שאת לא הולכת לברוח לי" ענה לי,
כאילו יש לו ניסיון בזה או שאולי באמת יש לו? כבר לא הייתי בטוחה בכלום בקשר אליו,
לא שאי פעם הייתי.

כך המחשבות המשיכו להתרוצץ לי בראש עד שהגענו לסמטה הרבה
יותר משקטה ורחוקה משאר הסמטאות, לא ידעתי שיש כל כך הרבה סמטאות בעיר הזו, היא
הייתה חד סטירית, בהמשך שלה היה קיר לבנים גבוה ומסביבה היו מלא פחי זבל מלוכלכים
ומלאים וחתולי רחוב ובאמצע שלה עמד טנדר גדול ולבן. "הגענו" אמר טריסטן
"מה! יש עוד?!" ספק שאלתי ספק צעקתי, טריסטן גיחך "כן, מה חשבת
שנגיע תוך רבע שעה?" שאל אותי, אני לא עניתי רק הבטתי בו המומה "כמה זמן
אנחנו הולכים?"

"משהו כמו שעה." ענה בביטחון, שעה! לא האמנתי
הוצאתי את הנייד מהכיס שלי הוא היה עדיין על מצב שקט מבית הספר, השעה הייתה חמש
היו לי שמונה שיחות שלא נענו, שש מאימא שלי ועוד שתיים מאמבר. אני לא האמנתי שכל
כך מאוחר, בטח המחשבות העסיקו יותר מדי שלא שמתי לב לשעה. "הכל בסדר?"
שאל טריסטן "כן,כן כמובן" עניתי לו, אבל ידעתי שזה לא נכון, ידעתי שאיך
שאני אחזור הביתה- בתקווה שזה יהיה עוד היום, אימא תכעס על זה שלא הגעתי הביתה
אחרי בית הספר כמו שקבענו ומה אני כבר אוכל להגיד לה? 'אמא זאת לא אשמתי מישהו עם
חליפה שחורה ומשקפי שמש חטף אותי ואיכשהו הצלחתי לברוח' כן ברור שהיא תאמין לי,
ואם היא כן היא לא תרשה לי לצאת מהבית בלי שהיא שהיא תבוא איתי או משהו כזה אז
עדיף פשוט כבר לא להגיד כלום, אבל אני לא... "תיכנסי לאוטו" טריסטן העיר
אותי מהמחשבות שלי "מה?" שאלתי אותו "אמרתי תיכנסי לאוטו. את בטוחה
שאת בסדר?" שאל אותי "כן. אמרתי לך כבר" עניתי לו מיד, לא רציתי
להתחיל להיכנס עכשיו לשיחה היה לי יותר מדי על מה לחשוב.

"אני שנייה הולך להביא משהוא מהבגאז' תחכי פה ואל
תזוזי" אמר לי טריסטן. זה היה הזמן שלי לברוח, יצאתי מהמכונית והרמתי קרש
שמצאתי על הרצפה כדי לעלף את טריסטן, התקדמתי לעברו בשקט, הוא חיפש משהו בבגאז'
הרמתי את קרש הכיוון הראש של טריסטן אבל הוא בדיוק הסתובב אלי הוא נראה מופתע, לא
וויתרתי זו האפשרות היחידה שלי לברוח בזמן הקרוב, "אליאנה? מה..." אבל הוא
לא הספיק לסיים את המשפט והוא היה מעולף על הרצפה הקרה של הסמטה, במשך שתי שניות
הסתכלתי עליו, מעכלת את מה שעשיתי. ואז חזרתי למושב באוטו, הרמתי את הילקוט שלי
מרצפת הטנדר שמתי אותו על הכתפיים והתחלתי לרוץ לכיוון הבית.

כשחזרתי הביתה השעה הייתה שש וחצי, הדרך חזרה הייתה הרבה
יותר ארוכה ומסובכת מהדרך הלוך. כל הזמן התבלבלתי בין הרחובות וחזרתי לאותו מקום,
לבסוף הצלחתי להגיע לרחוב ראשי מוכר בעזרתה של אישה זקנה שראתה חוזרת לאותו מקום
מבולבלת שלוש פעמים, היא הסבירה לי איך להגיע לרחוב הראשי ואיחלה לי בהצלחה ואני
הודיתי לה. אימא ישבה ליד שולחן האוכל ספק כועסת ספק מודאגת וג'ק התנהג כאילו כלום
לא קרה, כרגיל, והמשיך לראות טלוויזיה. "מה אמרתי לך את מקורקעת! אסור לך
ללכת לבלות עם חברים!" אמא צעקה אלי איך שחזרתי הביתה. אני לא ידעתי איך
להגיב לה על זה אז פשוט בהיתי בה ולבסוף הנהנתי והלכתי לחדר שלי.

סגרתי אחרי את הדלת וזרקתי את הילקוט על הרצפה. הוצאתי את
הנייד מהכיס ובדקתי שוב את השיחות, הייתה לי עוד שיחה אחת מאימא, שלא הייתה כבר
חשובה, שיחה והודעה מאמבר ועוד שיחה אחת מליאם. פתחתי את ההודעה מאמבר 'איפה את?
את לא עונה לי וזה משהו לא רגיל ממך, תתקשרי אלי אני דואגת לך!' אז עשיתי כמו
שכתוב בהודעה והתקשרתי לאמבר אחרי שתי שניות היא ענתה לי "אליאנה! או מי
גוד!! כל כך דאגתי לך, איפה היית, מה עשית ולמה לא ענית לי?" דרשה אמבר לדעת,
לא יכולתי לספר לה מה באמת קרה, אז פשוט אמרתי לה שהנייד שלי היה סגור ושאני
עייפה, אבל קודם אני צריכה להתקשר גם לליאם, אמבר לא ממש האמינה לי, היא הכירה
אותי יותר מדי טוב,  אבל היא הסכימה ונתנה
לי להתקשר לליאם ולנוח.

ליאם לא ענה לי בנייד אחרי שני ניסיונות וויתרתי ונכנסתי
למקלחת מנסה לשטוף מעלי את היום המוזר הזה. לבשתי פיג'מה צחצחתי שיניים והלכתי
לישון בתקווה שאני אתעורר ואגלה שהכל היה חולם אחד גדול ומוזר מאוד.   

 ___________________________________________________

אז אין לי עדיין מפריד לא נורא...

אני ממש מקווה שאהבתם את הפרק הזה ואת מה שקרה בפגישה. אני לא יחפור כי אני צריכה ללכת אני רק רציתי להגיד: תודה רבה על התגובות המדהימות ועל הכל הכניסות והמנויים במייל ולקבועים.... אתם לא יודעים כמה אושר אתם נותנים לבין אדם אחד...

כמו שאמרתי אני לא אחפור אבל אני אשאיר אתם לתגובות, וכן צריך להגיב אחרת איך אני אדע אם אהבתם את הכיוון של הפרק או לא אהבתם או אפילו שנאתם.... איך אני אמורה לדעת אני לא קוראת מחשבות...

אז אוהבת המון יעל!!!