"טיפות דם קטנות ואדומות התנפצו על רצפת העץ העתיקה, מנצנצות באלפי גוונים שונים לאור

הנרות שנתלו לאורך הקירות, בסידור מרשים ויפיפה. טיפות דם ארוכות וזריזות שיצרו שובלים

אדומים על עורו של הנער הצעיר, מסרטטים ציור יפיפה וספונטני על גופו החטוב.

טיפות דם שהתפשטו בהבזק צבעים על הבד הדק, יוצרים כתמים גדולים שהתפשטו כל רגע,

התעקשו להגיע ולכסות את כל הבד. מטפטפים משיערו הזהוב, מסבכים אותו ומתקשים באיטיות.

גם בלי העובדה שאני מה שאני - הדם היה אחד הדברים המופלאים, האהובים עליי.

אולי, ורק במקרים מועטים אפילו יותר מהמוות האיטי והמייעש, הנסיגה הקלה של הצבע מהפנים,

העיניים המתגלגלות, תחושת הריחוף  והעילוי, האימה והאושר שבאים ומציפים אותך לכמה רגעים,

מכניסים בך תקווה שתעלם בעוד מספר שניות ולא תחזור לעולם - ואולי כן?

וגם אם תחזור לחיים, מכל סיבה שהיא - יהיו אלה חיים אומללים ומשונים, חסרי סיבה ואמונה,

חיי סבל ושנאה וכל זה בצל תחושת העילוי של המוות, שברח ממך בכזאת חוצפה והשאיר בך,

למרבה הצער, רק את התחושות השליליות והאימה.

ואולי.. אולי, השמש, לא מניסיוני - אך מזכרוני היא היפה מכולם, בקניים ארוכות, כמו מכסה את

העולם בקרניה, בקסם ויופי אין סופיים ולא מוערכים, מאירה את המקומות החשוכים ביותר,

חודרת לתוך עיניי האנשים וליבם, מוחם ונפשם, מחממת ומביאה עמה את התווקה, התשוקות

הרצונות.. השמש היא מוקד החיים והמוות, היא ההתחלה והסוף, והירח, שעומד בצילה, כמו

עובד בשבילה ומאיר באורה שלה, באור קלוש ויפיפה. כמה יפה היא השמש, כמה חזקה וכמה

קטלנית - כמה לא מוערכת ובו זמנית אהובה.

ביקשת ממני, ילד צעיר וזהוב שיער, יפיפה וצעיר, ריחני ומלא חיים - עמדת מולי, מלא בגאווה

וחסר כל פחד, טיפש ואמיץ, אנושי כל כך, שברירי..  עמדת שם, לבוש בחליפה לבנה ונקייה

מחזיק בידך מספר יומנים ועטים. ברברת, מסביר מי אתה, מאיפה ומה אתה רוצה ממני,

מהחיים. עמדת שם דקות ארוכות, לא איבדת תקווה גם כשלא זזתי, לא הגבתי. לא אמרת דבר

כשטעמתי מדמך, כשליקקתי את עורך בחדרי, לא אמרת כלום כאשר לקחתי את היומנים והעטים,

וללא הסברים השארתי אותך ברחוב שאפילו לא הכרת, ורק הלכת, מנופף לשלום להאל יודע מה.

אתה מיוחד, כולכם מיוחדים. כל אחד והסיפור הקטן והטיפשי שלו, כל אחד בטוח שהוא יודע ומכיר,

או שחושב שהוא טיפש מוחלט או נעבד בחברה הסוחפת והמרתקת של היום. כולכם חיים בצל הזמן

וממהרים לכל מקום, מדלגים על הדברים הקטנים והמהנים של החיים.

עמדת שם, בלי לדעת אם תצא בחיים או לא. הלכת ככה, בלי להבהל או לשמור על גבך. לא צעקת,

עיוותת את פנייך או שלחת את ידייך כשעורך נחתך ודמך נשפך. נאיבי, מתוק.

החלטתי להענות על הבקשה שלך. קשה לי להעלות את העבר, קשה לי לחשוב על השנים שעברו,

האנשים שנעלמו ועל הזמנים שנעלמו איתם. קשה לי להעלות זאת על כתב, ולא לדעת לאן זה יגיע..

אמרת לי שתפגוש אותי בעוד שלושה ימים בסמטה שבה ראית אותי. היה טיפשי מצידך לארגן עוד

פגישה, בלי לדעת אם אשאיר אותך בסופו של דבר בחיים. אפילו לא הגעתי למסקנה אם אגיע,

אך השעות הארוכות והבודדות של הלילה גרמו לי לכתוב. בין אם זה יגיע ליידך, ובין אם ישאר איתי

עד הסוף - תחושת ההקלה היא הסיבה לכתיבה. אינך מאמין את רמת הבדידות, הקור והכאב בחיים

הלא אנושיים שמגיעים אחרי המוות, ועם כל המותרות נראה שהכל מצטמטם לכלום אחד גדול לאחר

מאות של שנים. "