זמן פנוי. יותר מדי ממנו. 

ככה זה חופש גדול, לפחות בצהוריים של הדרום,

כשמספיק לצאת ל5 דקות ולהיות אדום לשבוע הקרוב

אז בכל אופן פרק חדש ל2 קוראות הנאמנות שהבאתי מהבית

מקווה שתאהבו

- - - 

"זה היה יום אפלולי. אחד מהימים שהיית מעדיף לשכב במיטה ולא
לעשות דבר מאשר לבכות על כל

הרע אשר ארע לך בחייך, לקוות להיות אחד מאותם אנשים שנראה שחייהם
מושלמים ודבר לא חסר להם.

הסתובבתי מצד לצד במיטתי ודמיינתי את עצמי במיליון
סיטואציות שונות. אם באחת הייתי מוקפת בחברים,

בגברים ואנשים יפים במיוחד, הייתי
רגע אחר מוקפת בכל הדברים שאי פעם אהבתי,

ובפעם אחרת החזקתי כרטיס אשראי בלתי
מוגבל.לפעמים היו לי כוחות על כאלה ואחרים,

והצלתי את האנשים שאהבתי ולא העריכו אותי מספיק, ופעם אחרת הייתי
כוכבת או זמרת רוק.

השתגעתי. הרגשתי את זה, וסירבתי לקבל את העובדה. אז התרוממתי, לבשתי
על עצמי שמלת סאטן אדומה וארוכה,

סידרתי את שיערי אחורנית בתסרוקת גבוהה והדרנית,
ואיפרתי את עיניי בהגזמה,

כמו שעושות נשות האדם כאשר הן יוצאות לבקר את אותם
הגברים שהן מאמינות שיעלימו את מכאוביהן.

לבשתי נעלי עקב שחורות, עם עקב דק וגבוהה גבוהה. כמה אהבתי אותם, את
הנעליים הללו.

הן עדיין שמורות בקופסאת מתכת קטנה בתוך ארון הקבורה שלי! אבל אני
אגיע לסיפור הזה

בזמן המתאים. קשה לי עם כמות המידע העצומה שאני מכילה כיום לכתוב כבת
האנוש שהייתי אז, 

אז אני אנסה לתאר זאת בדיוק על פי זכרוני.

כשצעדתי באיטיות במורד הרחוב, סוחבת את גופי לכיוון מועדון הריקודים
שהיה במרחק מספר

רחובות מביתי, היה חשוך. הערפל עדיין לא התפוגג, אך רעש המון האנשים
שמילאו את העיר

השוקקת בחיים כמו העיר את האפלה. אתה צריך להבין שהמקום בו חייתי
והתקופה בה חייתי

שונים להפליא מהתקופה הזאת. בניינים גבוההים מאוד הקיפו אותי, בנייני
מתכת, זכוכית. בניינים

קרים ותעשייתים, בתקופה חסרת החום והאנושיות.

הייתי צעירה. בשנות ה20 לחיי, והלכתי לבקר את אחד ממקומות הבילויי של
הצעירים בימים ההם.

קראו לזה 'ברים', וזה היה קצת כמו המועדנים של היום רק יותר..
אנושיים. מי היה חושב שבעוד

כמה שנים מאותו יום יגישו לי את הבירה שלי רובוטים או הולוגרמות
ממשיות. עברתי בשערי המקום

אחרי בדיקה קצרה של נער צעיר ששולם לו מראש לברור מבין האנשים את
המתאימים ביותר.

שיערו השחור היה פזור אחורנית, ועיניו הכחולות כמו חיבקו את גופי.
שפתיו היו מלאות וורודות,

מתוקות כל כך. הבר היה הומה אדם, ולקחו לי מספר דקות לעבור בין עשרות
האנשים ולהגיע לשולחן קטן בפינה שקטה.

האנשים היו צבעוניים - זה היה אחד מאותם ברים פופולארים, שהכיל ברובו
סטודנטים וצעירים שהרגע התחילו את חייהם הבוגרים.

מדי פעם היית רואה את אותם
האנשים הבוגרים, רובם גרושים

שמחפשים התחלה חדשה, ומבטם משדר את חוסר העונים, הגעגוע והפחד מהמקום.
באחד הלילות

אפילו ראיתי גמד קרקס מוקף בנשים גבוהות ושחומות, בעלות יופי אקזוטי,
שופעות וזוהרות בשמלות ערב קצרות ומנצנצות בצבעי הקשת.

הבר הביא אנשים מכל
האוכלוסיות, יהודים, נוצרים, אתאיסטים, מוסלמים. היו שם בנים ובנות, קבוצות שונות
של נערים ונערות.

אני לא יכולה להעביר את האווירה באותו לילה, בעיקר משום שגם ללא
השתייה הייתי מעופפת בתחילת היום. הזמנתי משקה אלכוהולי אדום,

והבטתי בקבוצת נערים
לבושים בבגדים תקופתיים

שחורים. 'גותים' אני חושבת, אם תבין למה הכוונה. הבנות לבשו שמלות
ארוכות מתחרה שחורה

ונפוחה, או גופיות קצרצרות שלא כיסו הרבה, ומכנסי עור שחיבקו את עורן
החיוור. אודם אדום זוהר

גרם לשפתיהן לזרוח ולבלוט מעל לעורן הלבן, ועיניהן נצצו מחוריהן,
לבנות וצחורות ליד האיפור השחור והמעושן.

ואז, לבושה בשמלה ורודה וזרחנית, שיערה השחור ישר כסרגל מכסה מחצית
מגבה, התקרבה מבעד לקבוצת הנערים

האישה שלא ידעתי אז - אבל עמדה לשנות את חיי מקצה לקצה." 

- - - 

שיהיה לנו סוף שבוע נפלא וכמובן - תנצלו את החופש!