"כשתקרא זאת בוודאי תתהה, למה החדר שהבאתי אותך אליו נראה עתיק יותר ממני -

ויש לזאת תשובה. אני מצטערת שאני סוטה מהעניין, ואני אחזור ואספר על אותה ורודת

שמלה שפגשתי בבר באותו היום, אבל אני חושבת שקודם עליי להסביר לך את המקור שלי.

גדלתי במשפחה די מוזרה, למען האמת. היה לי אח גדול, בשם ויקטור. הוא היה מקסים,

הוא היה אחד מהנערים השתקנים שגדלו להיות גברים מרשימים, זקופי גף ויפי תואר.

אמי, שהייתה אומנית וגרמה לי להתאהב באומנות העתיקה, ואבי שהוסיף על כך בהיותו

מעצב פנים. אמי ואבי היו דומים - שניהם שחורי שיער, רזים וגבוההים. הם האמינו ב'חיה

ותן לחיות' עם כמה שזה אירוני.

אמי הייתה החברה הכי טובה שלי. הייתי די מנותקת מהחברה של אז, וגם בחיי הבוגרים

כשעזבתי את בית הוריי הייתי אחת מאותן מתבודדות. לא הייתי זקוקה לחברה רבה, כך

חשבתי והאמנתי. האמנתי שאוכל להמשיך ככה לנצח. לא ידעתי עד כמה זה אמיתי, אבל

זה לא העניין.

והנרות, אגב, הן סיפור אחר. אל תתבלבל ותחשוב שזה מפני האהבה שלי לעתיק, וגם

אל תחשוב שכסף הוא העניין. אומנם הוא חלק מהמשוואה, משום שחשמל לא מוזרם לביתי,

אבל אני לא מעוניינת להרחיב בעניין. מטופש לכתוב על עיניינים כה קטנונים, לא?

גדלתי בעיר הגדולה. כשאף אחד לא מכיר אף אחד, דבר שלא השתנה עד עכשיו. כל אחד

דואג לעצמו, ונסה לשנות עובדה זו! כשגדלתי גיליתי את התשוקה שלי לאומנות ולריקוד.

נרשמתי לחוגי מחול מודרני, ובזמן הפנוי הייתי אפילו ממשיכה בבית. בשבתות הייתי יושבת

עם אמי בגינה ומציירות על בדי קנבס גדולים בצבעי שמן.

ישלי כמה ציורים כאלה בבית. גם נעלי הריקוד הראשונות והאחרונות שלי נמצאות אצלי.

דמיין לך - אישה שלא יכולה למות, ואוגרת דברים מכל חייה! בכל אחד מהחדרים בביתי,

תאכל למצוא אביזרים ממספר המאות האחרונות. למרות שהיוצר שלי, לא אציין את שמו

בשלב זה, אמר לי שזה טיפשי ואנושי, אני ממשיכה לאגור את הדברים הקטנים האלה.

למשל, נמר הזהב הקטן שעומד על רגליו האחוריות, ובעיניו שני אבני אודם נוצצות.

אתה ראית אותו, אני בטוחה בזאת. הוא מרשים, יפיפה ומציאותי כל כך. קניתי אותו

באחד מהטיולים שלי בעולם, כמה דקות לפני שהיוצר מת מוות טראגי ונפל לנהר!

הכובע שהיה תלוי בכניסה לחדר, הסגול עם הנוצות. גם אותו ראית - זאת מתנה.

הוא בן שתי מאות, ונראה נפלא, הודות לידידי ששומר על כל פרטי הלבוש שלי.

אז כן, אפשר להגיד שאני דיי אובססיבית. היוצר שלי אמר שזאת החולשה שלי,

אני מאמינה שזאת טיפת האנושיות האחרונה שלי. מאות השנים לא השפיעו על

המראה שלי אף לא טיפה, אך עולל פלאים להתנהגותי.

כעת אני מתחילה להאמין שאין ביכולתי להעביר את העבר שלי, בלי לספר את כולו,

דבר שיצריך עוד עשרות יומנים, משום ששלושת היומנים שהשארת לי לא מספיקים

לעשירית מחיי אם ארצה להרחיב. אז תסלח לי, אם תקרא זאת, על הקיצור שאני עושה

לדברים מסויימים. ותסלח לי עם אתה חושב שאני מרחיבה דברים שחשובים פחות.

ועכשיו, חזרה לשמלה הוורדה. מיילי, ככה קראו לה. היא התיישבה מולי, סידרה את שיערה,

פתחה את פיה מספר פעמים כאילו עמדה לומר דבר מה, אך לא הוציאה קול. אז היא הרימה

מפחיד איך שהזמן טס  עדיין לא נקלט שבעוד חודשיים אני כיתה י"א!

כל אופן, הערות ותגובות יתקבלו בשמחה