תובנות ההבנה של הדברים

לפעמים אתה נמצא ליד מישהי ואת מרגיש שזה שם.

הניצוץ

מתח שאפשר לחתוך עם סכין...

ומלא מבטים..

זה היה לפני יותר מחודש 

ניסיון נוסף.

על הזין שלי ווטו שמטו..

יצאנו כולנו

מסיבה, אורות, שוטים וקצב.

6 בבוקר, עצרנו ליד הבית שלה.

"אכפת לך אם אעלה לכוס קפה?" שאלתי

"בשמחה" היא חייכה..

ישבנו בסלון דירת הסטודנטים שלה וניהלנו שוב את השיחה:

"תבין שאני לא יכולה, אתה יצאת עם חברה שלי. גם אם היא לא חברה טובה, וגם זה לא ממש משנה לה. זה משהו שאני לא עושה."

היה לי קשה להסתכל לע בעניים..

ניסיתי לשכנע אותה אחרת. מה קבע את החוקים האלה ממילא?

אני מכיר זוגות שפשוט עשו סוויץ' ביניהם, ונחשו מה? זה עבד אפילו טוב יותר ממה שהיה לפני!

אבל פה מדובר בשני אנשים חופשיים..

"אין לך מושג מה זה לוותר על דברים, אין לך מושג איך אני מרגישה עכשיו"

לא ידעתי אם לשמוח או לבכות...

אבל ידעתי שצריך לשנות את האווירה...

החלפנו נושא והחיוך המקסים שלה חזר להופיע. הקפה נהיה קר וזה היה הסימן ללכת. מה שהיה לי מאוד מוזר זה שהיא התעקשה ללוות אותי עד האוטו והתחננה שאסע לאט יותר.

היא חזרה לכיוון הבניין ואני הנעתי ויצאתי בפרעות. הפאדיחה הייתה שמיד אחרי הפנייה היה רמזור אדום. ועוד יותר פאדיחה שאיך שהתחלף הרמזור לירוק, שוב נתתי גז, ואז עצרתי כי לא שמתי GPS. ועוד יותר פאדיחה שהיא נשארה כל הזמן הזה בחוץ...(היא סיפרה לי על זה אחר כך).

הלכתי לישון וקמתי בערב.

החזקתי את הטלפון ביד עם השם שלה על המסך.

ניסיון אחרון...

אולי אצליח לשכנע אותה

ואז קרה הלא הגיוני: היא התקשרה.

עניתי בהפתעה. מה הסיכוי?

היא התקשרה להגיד שהיא חשבה על זה כל השבת.

ויום למחרת כבר יצאנו ל"דייט" הראשון שלנו. שהיה כולו חגיגה.

נתתי לה שם:

זאיצ'יק (ארנבת)

עייפתי מכל הבולשיט הזה שטוחנים לנו בטלוויזיה

עייפתי מכל הפוסטרים והכרזות המזויפות

עייפתי מכל מיני פעילים חברתיים אינטרסנטים שרק מזיינים תשכל ושותקים ברגע שהצליחו לעשות קריירה פוליטית.. או מספיק כסף לדירה חדשה..

שום מהפחה חברתי לא באמת קוראת כאן.

כל התנועות וערי האוהלים זה כמו אקומול לחולה סרטן.

והבחירות?

Bitch please.. כאילו זה ישנה משהו...

השלטון יהיה אותו שלטון, רק שהעטיפה תהיה שונה. כרגע היא בעטיפת ביבי..

אין לי ילדים אבל אני כבר מממן משפחה חרדית. ולא זכיתי להכיר אותם אפילו!

אני אוהב שמנשקים אותי לפני שמזיינים אותי!

רגעי תסכול....

רציתי לכתוב פוסט על המילואים, על עמוד ועל ענן... ועל כמה שהכול נשאר אותו דבר אבל נראה כל כך אחרת.

אבל איפשהו זה מתחבר, חוסר התמימות שלי הורג את שמחת החיים התמידית שבי.

אני חושב שאני מאבד את היכולת ליהנות מהדברים הקטנים של החיים, או שזה סתם החורף...

התחלתי להתעניין פחות באנשים.

ומה שהכי מתסכל זה הפינה של המיטה שאני כל הזמן דופק עליה את הרגל!

האמת סתם יש לי מצב רוח.. לא להיט.

בסך הכול הדברים הולכים טוב מאוד: סיימתי לרהט את הדירה בדיוק איך שרציתי, יש קידום באופק, חברים באים לבקר.... והוטו? זה פוסט משלו..

פשוט אין מצב רוח...

קורה לפעמים לא?

פתחתי את עניי והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה:

"מה אני עושה פה?"

השמש כבר האירה בחלון והיא שכבה מולי.

עדיין לבושה, אפילו לא הורידה את הז'קט, קצת רועדת עדיין.

רציתי לברוח...

אבל לא יכולתי, כי לא נוטשים בנאדם בצרה.

הקטע הכי לא נעים היה כשנאלצתי להסביר לאימא שלה מה קרה לבת שלה.

היא הסתכלה עליי כמו על רוח רפאים... באמת לא ציפתה לפגוש אותי, במיוחד אחרי תקופה כזאת, ובמיוחד לא בחדר של הבת שלה ביום שבת ב7 בבוקר.

איפשהו חשבתי שזו טעות לא לזרוק אותה בבית ולנסוע. אבל בהחלט לא הייתי צריך להירדם שם.

אילו לא הייתי מכיר אותה כל כך טוב ויודע בדיוק מה לעשות ואיך לעשות, היא לא הייתה מבקשת שאשאר, שאחזיק לה את היד.

הדרך אליה הייתה די מתוחה, כי היא לא רוצה שהוריה יראו אותה ככה, אני לא רוצה להישאר איתה, ושנינו יודעים שהיא לא תסתדר לבד...

האמת בהתחלה חשבתי שזו מניפולציה, שיטה יפה ללכוד תשומת לב. אחרי הכול בסך הכל שתינו כמה בירות אצל חבר ועישנו... חבר שלי ובת זוגתו נתנו לי מבט דואג, המראה שלי מחבק אותה גרם להם לראות אותנו יחד שוב. הם לא רוצים שזה יקרה. הם דואגים לי.

ולחשוב ששעה לפני שכל המצב הזה התחיל להיות מוזר ניהלנו שיחות הזויות ומצחיקות...

על מערב פרוע ואוזניים של אינדיאנים...

אני מכיר אותה מספיק טוב כדי להבין מה היא עושה...

שמתי לב שכל הערב היא הסתובבה סביבי, חילקה מחמאות, נגעה לי בגב.. בידיים..

ועוד כשהיינו בבר שתתה בירה וכל שלוק הרימה איתי כוסית.

וכל זה כשיש לה חבר...

שהיא לא הפסיקה להתלונן עליו בדרך אל הבר, והבהרתי לה שהצרות בזוגיות שלה לא ממש מדאיגות אותי, ושאני עדיין חושב שהיא כלבה על העניין עם הווטו.

והכל התחיל ברעיון תמים, שניפגש ארבעתנו, כמו פעם. כי חבר שלי ובת זוגתו טסים לחו"ל לחצי שנה. אז היה צורך בנוסטלגיה. כי היינו חבורה של ארבע כמעט חמש שנים...

שניהם, אני, והאקסית.

נ.ב.

הייתי בהפסקה.