השעה כבר בערך 3 לפנות בוקר ואני מוצאת את עצמי יושבת בדיינר קטן בקצה
רחוב, בשולחן פינתי, מסתכלת דרך החלון על הרחוב החשוך ומצפה לכלום.
"את רוצה משהו?" אישה שנראית בסביבות אמצע שנות השלושים
ניגשת אלי.
"קפה." אני אומרת והיא מהנהנת.
"כבר יגיע." היא אומרת ומחייכת חיוך עדין.
אחרי כמה דקות היא חוזרת, "בבקשה" היא מגישה לי כוס גדולה
של קפה ואני עוטפת אותה בכפות ידיי.
"את לא עייפה?" היא שואלת.
"לא.. לא ממש.." אני אומרת ומסתכלת על כוס הקפה, כאילו אני
אמצא בה תשובות לשאלות שעוד לא נשאלו.
"את לא מכאן, נכון?"
"לא.." אני אומרת.
"אז..?"
"משום מקום האמת." אני אומרת ומסתכלת עליה, המבט בעיניה
מבין, לא שופט.
"ליסה." היא אומרת ומתיישבת מולי, הדיינר כמעט ריק חוץ ממני
ומעוד שני אנשים שנראים מותשים שיושבים בקצה השני.
"סאם" אני אומרת בתגובה.
"בת כמה את סאם?" היא שואלת, כשמבט דואג בעיניה.
"23" אני עונה.
"את יושבת פה כבר כמה שעות.." היא אומרת.
"ראית אותי?"
היא מהנהנת.
"אין לי לאן ללכת." אני מודה.
"בעיר הגדולה?"
אני מחייכת, "מסתבר"
"משפחה?" היא שואלת.
"מתים." אני אומרת בצורה חסרת רגש שלא מפתיעה אותי.
נראה שהיא מבינה את חוסר הכאב שלי.
"מישהו לחזור אליו?"
אני נאנחת.
"הבנתי.."
"לא זה.. לא.. לא משנה."
"אז סאם.. אמרת שאת משום מקום, תספרי לי?"
אני מחייכת חיוך קטן, ומוציאה פנקס עבה עם כריכה מעט מרופטת מתיק הגב
שמונח לידי.
"לכן הגעתי מאנגליה" אני אומרת "אבל בשנים האחרונות די
נדדתי ממקום למקום.."
"כשהייתי בת 5 ההורים שלי מתו. אני עוד לא יודעת איך. אמרו לי
שזו הייתה תאונת דרכים, אבל קשה לי להאמין." אני מנסה להבין מה גורם לי לפתוח
את עצמי כל כך למלצרית בדיינר, אבל זו כנראה השעה המאוחרת, כוס הקפה השלישית או
אולי הבדידות שאני מרגישה שגורמים לי להמשיך. "בגיל 7, אחרי שנתיים במערכת
האומנה אימצו אותי, ואת אחותי שהייתה קטנה ממני בשנה גם. מאז לא שמעתי ממנה. בכל
מקרה, גרתי 9 שנים אצל המשפחה המאמצת שלי והרגשתי הכל חוץ מבבית. היו לי שני אחים
גדולים והם שנאו אותי בדיוק כמו ששנאתי אותם. ובגיל 16 לקחתי את כל מה שהיה לי, את
כל החסכונות שאספתי מגיל צעיר ועזבתי את הבית. לא ברחתי, אמרתי להורים שלי שאני
הולכת כי אני מרגישה שאני צריכה לחיות לבד, והם האמינו בי. זה היה הדבר הטוב
היחיד. הם ראו בי את מי שאני ולא התייחסו אלי בצורה מגוננת מדי. הם שמרו איתי על
קשר עד גיל 18. הם היו באים הרבה לבית הקפה בו מילצרתי כדי להמשיך לחסוך כסף ודאגו
להשאיר לי טיפים מועילים.
ובגיל 18 אספתי הכל שוב, ועליתי על מטוס עם המעט שהיה לי."
אני פותחת את המחברת בעמוד הראשון המילה 'איטליה' כתובה בגדול בראש
העמוד.
"הייתי צעירה ושאפתנית, וחייתי 4 חודשים באיטליה. רומא בעיקר,
ונציה ל3 שבועות. מדי פעם מלון בעיירות דייגים קטנות שעשו לי רק טוב. הייתי רגועה
כל כך, עבדתי בעבודות מזדמנות, לא התכוונתי להשתקע מעולם."
מתחת לשם המדינה מודבקת גלויה שעליה מצויר חלק ממפת העולם בו רואים את
צורת המגף של איטליה.
אני מעבירה עמוד 'שוויץ' ומתחת תמונה של האלפים באמצע החורף.
"חצי שנה, שוב כמו איטליה, עבודות מזדמנות, ערים גדולות ובעיקר
מלונות קטנים."
'גרמניה' כתוב בעמוד הבא.
"חודשיים. עזבתי כשחגגתי 20."
"עוד קפה?" היא שואלת ואני שמה לב שאני משחקת עם כוס ריקה
בין הידיים.
אני מחייכת ומהנהנת והיא קמה ומביאה את הקנקן ועוד כוס, לעצמה.
"תמשיכי" היא אומרת ומוזגת לשתינו קפה.
'רוסיה' כתוב בעמוד הבא.
"חודש" אני אומרת "זה היה נורא."
"למה?"
"שום סיבה הגיונית, אבל לא היה לי שם טוב."
אני מעבירה עמוד, 'צרפת'.
אני מחייכת אבל מרגישה דמעות נקוות בעיניי.
"צרפת תמיד הייתה חלום רחוק. אחת המדינות המשמעותיות בחיים שלי.
בצרפת מת לאונרדו דה וינצ'י, שהוא אחת מהאנשים שאני הכי מעריצה. גרתי שם שנה. רק
בפריז. מצאתי דירה קטנטנה שהספיקה לי ובמשך חודש שלם קמתי כל בוקר והלכתי למוזיאון
הלובר, מהפתיחה עד הסגירה, כתבתי ספר הדרכה למוזיאון דבר שהתיר לי את הזכות להיכנס
בחופשיות ולקבל על זה כסף. ניצלתי חלק מהזמן לקרוא את צופן דה וינצ'י ולטייל
בגלריה הגדולה, להסתכל על כל היצירות שלו. זה היה החלום שלי והצלחתי להגשים אותו.
ואז.." אני מנסה לחשוב איך לנסח את המשפט בצורה הכי עדינה. "ואז הכרתי
מישהו."
ליסה משנה את תנוחתה ורוכנת מעט לעברי, מבט מקשיב ומסוקרן בעיניה.
"זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרשתי לעוד מישהו לחלוק איתי חלק
מהחוויה של החיים. יצאתי עם כמה גברים בעבר, אבל הם היו לא רציניים והכל נגמר תוך
לילה או שניים, ולפעמים פחות. אבל אלכס.." אני נאנחת. "הוא הגיע
לשבועיים לפריז עם חברים, חבורת גברים בריטים, מנומסים ומתורבתים שיוצאים לפרוץ
גבולות. ונפגשנו כמה פעמים, והוא היחיד שאהבתי באמת, אי פעם בכל חיי. אבל אז הוא
חזר הביתה. ואני המשכתי גם."
'ספרד' כתוב בעמוד הבא.
"חמישה חודשים שהרגישו לא במקום. זו הפעם הראשונה שהצלחתי להרגיש
קצת בבית, התרבות הקסימה אותי, אבל אז הבנתי שזה לא המקום שלי. היה לי רק עוד מקום
אחד שהייתי צריכה להגיע אליו, וחשבתי שהוא יהיה האחרון."
היא מחייכת ואני מרגישה את הלב שלי נשבר מתחת לחיוך שנפרש על פניי.
"אספתי את כל מה שהיה לי, שלא היה הרבה, עליתי על מטוס ללונדון.
המזל הוא, שאלכס כנראה ידע שזה יקרה והשאיר לי את מספר הטלפון שלו. ולילה אחד,
התקשרתי למספר שהחזקתי כמעט חצי שנה, והוא ענה. אחרי שני צלצולים. והוא הגיע תוך
שעה. ובאותו רגע הבנתי שמה שחיפשתי בכל המסע הזה היה אחותי, למרות שידעתי שאני לא
אוכל למצוא אותה. אבל מצאתי משהו אחר. מצאתי את עצמי, ואת הדבר היחיד שהייתי
צריכה. ואני זוכרת שהוא הגיע ולא יכולתי לזוז, הייתי קפואה, הניצוץ בעיניים שלו
נשאר בדיוק אותו הדבר. ובכיתי באותו יום המון. והוא לקח אותי אליו הביתה וזה היה
ברור ששום דבר לא יפריד בנינו יותר. הוא גר בבית קטן בפרברים של לונדון, והיה צלם.
לא ישנו בלילה הראשון. סיפרתי לו על ספרד והוא סיפר לי על עצמו, סיפרתי לו על כל
מה שעברתי והוא רק משך אותי אליו והסתכל לי בעיניים וחייך. וידעתי שאני אוהבת אותו
וידעתי שאני תמיד אוהב."
"אבל?" ליסה שואלת ואני נותנת לדמעה אחת לחמוק, מלווה בעוד
עשרות אחריה.
"היינו ביחד שנתיים. וכדי לחגוג את השנתיים, שהתחילו ביום שבו
הגעתי ללונדון, יצאנו לבלות עם עוד כמה חברים. והשעה הייתה יחסית מאוחרת שכבר
היינו בדרך הביתה מבר קרוב, והיו מכות, והוא נכנס לזה בטעות. הוא ניסה להתרחק אבל
מצא את עצמו בדיוק באמצע.." הדמעות לא מפסיקות, ולמה שיפסיקו? ליסה מניחה את
ידה על שלי.
"ואז מישהו שלף סכין, ולקח לי רגע להבין מה קורה, וכשהבנתי היה
מאוחר מדי. אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, אבל מצאתי את עצמי מול התוקף,
חסרת פחד וחסרת רחמים ותוך שניות הוא היה מונח לרגליי כשהסכין נעוץ לו עמוק בלב.
בשלב הזה לא היה עוד אף אחד מסביבנו, כולם ברחו ברגע שראו דם מחשש להתסבך."
אני נושמת עמוק "אני לא נפגעתי. וזה הדבר הכי הזוי, כי הייתי מעדיפה למות
מאשר מה שבאמת קרה.
הפרמדיקים קבעו שהוא מת עוד לפני שהוא עלה לאמבולנס. אני זוכרת שהלכתי הביתה, לא
בכיתי עד לרגע שבו נכנסתי לחדר שלנו וראיתי את המיטה הריקה, שמעתי את השקט והבנתי
שהוא מת."
בשלב הזה אני כבר לא בוכה, הדמעות נגמרו וליסה מסתכלת עלי ואני רואה
דמעות בעיניים שלה.
"הלוואי והייתי יכולה להגיד לך שזה הכל סיפור, אבל זה לא. אני
זוכרת שקרסתי על הרצפה ובכיתי, היו טלפונים, עשרות, דפיקות בדלת, אבל לא קמתי
מהרצפה. יום שלם ישבתי שם בלי לאכול או לשתות. רק בכיתי. ואחרי יום קמתי, ואספתי
את עצמי, ולקחתי תיק אליו התחלתי להכניס את הדברים היחידים שידעתי שחשובים לי.
וכשהוצאתי את המחברת מהמגירה שבה היא שכבה שנתיים, ראיתי את הדבר האחרון שרציתי
לראות.
הייתה שם טבעת. מונחת בלי קופסה על המחברת, עם סרט קשור אליה, ועליו רשומות שתי
המילים הנוראיות ביותר שיכולתי לקרוא באותו רגע."
אני רואה שעכשיו גם ליסה בוכה. אני מסתכלת על שעון שתלוי על אחד
הקירות ורואה שהשעה כבר 4 וחצי.
"אם רק היה לו זמן, הייתי אומרת לו כן. הוא היה הראשון שהצליח
לאהוב אותי והראשון שהצלחתי לאהוב. והייתי מתחתנת איתו בלי לחשוב פעמיים. אבל ברגע
אחד.. הכל נגמר. אז לקחתי את הטבעת ואת המחברת והכנסתי לתיק ביחד עם כל שאר
הדברים, ועליתי על המטוס הראשון למקום שבו גדלתי. והנה אני כאן."
"באת ישר משדה התעופה?"
אני מהנהנת ומתחילה להרגיש עייפות עדינה.
"אני מכירה מלון מעולה ממש כאן מעבר לפינה, ואם תרצי הבית שלי
כאן ממול בקומה השלישית" היא אומרת ולוקחת את אחד מדפי ההזמנה שבפנקס שלה
ורושמת עליו הכל. "אם תרצי משהו, כל דבר, אני כאן."
אני נאנחת אנחה עמוקה "זאת הפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות לספר
את הכל.." אני אומרת והיא רוכנת קדימה ומעבירה יד על הלחי שלי, שעדיין מעט
רטובה.
"את בחורה מדהימה סאם, תזכרי את זה."
אני מחייכת.
"עכשיו לכי לישון, את צריכה את זה." היא אומרת בחצי לחישה.
אני לוקחת את המחברת ומכניסה אותה לתיק ואחרי שאני קמה אני נמשכת
לחיבוק אימהי ודואג.
"תודה" אני אומרת.
"תחזרי מחר?" היא שואלת ואני מהנהנת.
אני נשארת ערה עד שהשעון על הקיר בחדר בית המלון מורה על השעה 6
בבוקר.
אני מנסה לחשוב מה השעה בלונדון אבל חושבת על אלכס במקום, ובמקום
להדוף את המחשבות אני נותנת לעצמי לשקוע באבל.
אני חושבת על ערב אחד באמצע החורף, הקור היה נוראי וירד שלג. אלכס
שצילם בזמנו הפנוי הרשה לעצמו לקחת יום חופש ואני עבדתי במשמרות בוקר במסעדה קטנה.
עמדנו ליד החלון והסתכלנו על הפתיתים העדינים נופלים על המדרכה, נערמים לאט לאט
לשמיכה דקה של קור שכיסתה את העיר. באיזשהו שלב הוא תפס לי ביד. המגע שלו היה
מחשמל. אני זוכרת את הפרפרים בבטן ואת החסרת הפעימה, את ההתרגשות. הוא סובב אותי
אליו והסתכל לי בעיניים. אף אחד לא דיבר, פשוט הסתכלנו אחד על השנייה. ואז הוא
התקרב ונישק אותי נשיקה עדינה. "אני אוהב אותך" הוא אמר. זו לא הייתה
הפעם הראשונה שהוא אמר את זה וגם לא האחרונה. אבל משהו בה הרגיש מיוחד. אני זוכרת
שחייכתי והוא התקרב ולחש שהוא אוהב את החיוך שלי, כאילו אסור שאף אחד ישמע.. אהבתי
אותו כל כך.. בלילה ישבנו במיטה ביחד, מחובקים. הסתכלנו על תמונות שהוא צילם והוא
הסביר לי מה עומד מאחוריהן, בפעם המליון. אני זוכרת כמה יופי ומשמעות היו בכל אחת
מהתמונות שלו. קשה לי בלעדיו. למרות שעברו ימים ספורים מאז שהוא מת. מת. המילה
נשמעת כל כך קרה ולא אמיתית. אני מרגישה את הדמעות ולוקחת את המחברת, פותחת אותה
בעמוד האחרון. יש שם שתי תמונות. תמונה אחת שבה הוא מופיע, צוחק, מאושר. העיניים
שלו, הצבע החום הכל כך רגיל נוצץ באור השמש. תמיד אהבתי את העיניים שלו, כי הן היו
רגילות כל כך. אני צילמתי את התמונה הזאת, אני לא זוכרת את היום אבל זוכרת את
הרגע. את הצחוק המשוחרר שלו, את הקלות בה נתן לי לקחת לו את המצלמה, דבר שלאף אחד
אחר אסור היה לעשות. אבל מה שאני לא זוכרת הוא את התמונה שהגיע לאחר מכן. אני
לוקחת את התמונה השנייה, היא קצת מטושטשת. הזווית קצת עקומה. אבל זאת התמונה הכי
יפה שהוא צילם אי פעם. מיד אחרי שצילמתי אותו הוא משך אותי אליו ונישק אותי נשיקה
עם כל כך הרבה משמעות שאמרה רק דבר אחד כל כך ברור.. "אני. אוהב. אותך."
והוא צילם את התמונה תוך כדי הנשיקה. אפילו לא ידעתי שהוא עשה את זה עד שהוא לקח
את התמונות לפיתוח והראה לי. יש עוד תמונה מאותו היום. התמונה שבה הוא צילם אותי.
התמונה הזאת נשארה בבית, באלבום שלו. לא הייתי מסוגלת לקחת אותה, או להסתכל עליה.
הוא תמיד היה אומר שבתמונה אני נראית שונה מבדרך כלל. זה תמיד גרם לי לבכות. אבל הוא
תמיד היה מחבק אותי חזק ולוחש לי שהוא אוהב יותר את "אני של בדרך כלל"
והוא אפילו יותר אוהב את "אני הכועסת והעצבנית שלא מצליחה למצוא את עצמה
באמצע פריז כי היא הייתה תקועה במוזיאון יותר מדי זמן." ואני תמיד הייתי
צוחקת מזה. אני הופכת את התמונה שצילמתי ורואה את הכתב המסודר של אלכס לעומת הכתב
ההפוך לגמרי, שלי. הוא כתב בעט כחול "אף פעם אל תגעי לי במצלמה שוב."
ואני כתבתי בעט אדום מתחת "מבטיחה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
