וכמו שהבטחתי, פרק ראשון ב-1.8 :)

רציתי לעשות הקדמה, אבל אני כל הזמן משנה את הפרקים ואני בעצמי לא יכולה להגיד מה יהיה בהמשך XD

קריאה נעימה :)

פרק 1 - רצח ובחירות

נקודת מבט- ליסה:

נצמדתי לקיר בחשש וצפיתי במתרחש. אחד מהשניים שלף אקדח. 'הוא משוגע? רוצח?' לא ידעתי, לא רציתי לדעת.

אותו האיש, כיוון את האקדח לראשו של האדם השני. לחיצה. כדור. מוות.

קפאתי במקומי. רציתי לבכות, לצעוק, לצרוח. לא הצלחתי. לבסוף, נפלטה יבבה חלשה מגרוני. הרוצח הפנה את ראשו אלי והביט בי במבט מאיים.

עליתי על האופניים שלי והחלתי לנסוע במהירות. גשם החל לרדת ורגליי דיוושו בכוח רב.

קיוויתי להתרחק כמה שיותר מהאיזור, אך הרוצח התעלם מבקשתי. לא עבר זמן רב וכבר ראיתי מכונית גדולה נוסעת בעקבותיי.

הגשם התחזק ולמרות זאת לא הנמכתי את מהירות האופניים. לא יכולתי, העדפתי להתסכן בהחלקה.

'למה הייתי חייבת ללכת דווקא ברחוב הזה בזמן הזה? מה עשיתי שאני צריכה לראות את זה ולהגיע למצב כזה?' לא ידעתי, אבל זה לא היה הזמן לחפש תשובות.

ידעתי שאני לא מהירה מספיק והסיכויים לא לטובתי ולכן, עצרתי את האופניים שלי ליד בניין גבוה ונכנסתי אליו בריצה.

חיפשתי במבטי את המדרגות וכשמצאתי אותן, מיהרתי לרוץ לעברן. 'רק זה חסר לי עכשיו, להתקע במעלית.'

עד מהרה, נשמע ברחבי הבניין קול צעדים נוסף שהחל גם הוא לרוץ במדרגות. האצתי את מהירות ריצתי.

לפתע, חשתי ביד המחזיקה בקצה מעילי ומושכת אותי לאחור. הרוצח. למרות הקור העז, הזעתי מפחד.

חשתי בבד שחור עבה המכסה את עיניי. הרוצח גרר אותי במדרגות ולבסוף נכנסנו כנראה לתוך מכונית.

ניסיתי להאבק, אך הרוצח היה חזק ממני. הוא קשר את ידיי בחבל מחוספס ששיפשף את עורי.

המכונית נעצרה והדלת שעל יד מושבי נפתחה. נמשכתי החוצה. קיוויתי שהרוצח אולי ישחרר את ידיי ויעניק לי מספר שניות להמלט. תקוותי לא נענו והוא המשיך להחזיק בחוזקה את ידי.

'אתה מכאיב לי...' רציתי להגיד, אך לא היה לי את האומץ הדרוש לכך. יכולתי להיות בטוחה שישארו לי מזכרות אדומות על היד.

חמש דפיקות חזקות במקצב מסוים נשמעו מכיוונו של הרוצח. מספר צעדים וחריקה צורמת של דלת שנפתחת. נמשכתי פנימה.

נדחפתי לעבר כסא וחשתי בחבלים הקושרים אותי אליו. דיבורים. הרבה דיבורים. לא הצלחתי להבין אותם. הם היו בשפה מוזרה...

לפתע, כיסוי העיניים ירד מפני. בחנתי את הכסא הקטן עליו ישבתי, קשורה בחבלים עבים. מולי עמדו שלושה גברים שזזו בעצבנות. הגבר האמצעי נראה לי מוכר. כן, זה הרוצח!

"מה ראית?" שאל הגבר הימני בלי להסס.

"אתה יודע בדיוק מה היא ראתה, זה פשוט בזבוז זמן." ביטל את דבריו הגבר השמאלי.

"תשתקו שניכם. מקס צודק. אין לנו זמן." אמר הרוצח והפנה את מבטו לעבר החלון, ממנו כבר אפשר היה לראות את הירח העולה.

"מה נעשה, ג'ון?" שאל הגבר הימני. 'ג'ון... אז ככה קוראים לרוצח...' נצרתי במוחי את הפרט החשוב הזה.

"בעוד שבוע." קבע ג'ון.

"סיכמנו." אמר בחיוך הגבר הימני.

"סיכמנו." הסכים גם הגבר השמאלי, שכפי שהתברר נקרא מקס.

ג'ון עבר אליי. "אם את רוצה לצאת מפה, את צריכה להביא לנו את המעיל שלך ולא לספר לאיש על מה שהיה פה. אם תספרי..." אמר ג'ון והוציא מחגורתו את האקדח כאות אזהרה.

'למה הם צרכים את המעיל שלי?' תהיתי, אך פחדתי לשאול.

הנהנתי בפניי בחיוב ושלושת הגברים החלו להתיר את קשרי החבלים שהחזיקו אותי. ניערתי את בגדיי והושטתי לג'ון את המעיל.

"תזכרי, לא כדאי לך לספר לאף אחד וגם לא לחזור לפה." הזכיר לי ג'ון.

"אתה מאיים עליה?" שאל הגבר שלא ידעתי את שמו, מגחך.

"בהחלט." השיב ג'ון, משחק באקדחו.

במהלך כל השיחה הזאת, לא הוצאתי מילה אחת מפי. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה. הייתי המומה ומפוחדת מדי מכל מה שקרה.

ג'ון ליווה אותי אל הדלת כשמבטם של שני הגברים האחרים נעוצים בגבי. יצאתי החוצה, מפספסת חיוך גדול וערמומי שמתנוסס על פניו של ג'ון.

*****

נקודת מבט- ניל:

כאב מוכר התפשט בגופי, כאב מהול בשמחה. הירח המלא זרח בכל עוצמתו והשינוי נגמר.

בחנתי את גוף הזאב שלי בשמחה והתחלתי לרוץ. כל כך התגעגעתי לריצה הזאת... לרגלי שנוגעות באדמה היבשה ולוקחות ממנה תנופה חזקה להמשך הריצה, לעיניי החדות שמסוגלות לכוון אותי במהירות בין כל העצים...

ריח של דם התמלא באפי. 'יש כאן טרף שמחכה לי', חשבתי.

מיהרתי לרוץ בכיוונו. והנה, האייל שהרחתי יושב לו מתחת לעץ, לא מצפה לאויב כמוני.

התנפלתי על האייל ברעבתנות והתחלתי לאכול. כבר התרגלתי לתחושה בה האדם שבי דוחק בי להפסיק וידעתי להשתלט עליה. 'עכשיו אני זאב, לא אדם'.

יללת זאב שקטה עצרה אותי. הפנתי את ראשי לאחור. זה היה כמובן ג'ונתן.

ג'ונתן הוא אחד מהחברים הטובים שלי. הוא ופיטר. שניהם קצת יותר גדולים ממני, אבל זה לא מפריע לחברות שלנו.

פיניתי לג'ונתן מקום והוא זינק בשמחה על ההזדמנות לאכול.

לפתע, שמענו קול נמוך וחזק. אותו הקול המוזר שמצליח להפיק רק האלפא, אותו הקול שקורא לכולם להתאסף.

שיניתי את כיוון ריצתי ורצתי לעבר מקור הקול. ג'ונתן רץ בעקבותיי.

'מה קרה?' תהיתי. הבטתי בג'ונתן, אך גם לו כנראה לא היה שמץ של מושג.

ג'ון, האלפא, התייצב במקומו וחיכה שכולם יגיעו. תוך שניות ספורות התאספנו כולנו, 21 זאבים.

חשתי בקולו של האלפא דוחק בנו להשתנות חזרה, לבני אדם. נאנחתי באכזבה והשתנתי.

שאר חברי הלהקה, היו עוד פחות מאושרים ממני, אך למרות זאת השתנו גם הם. לבסוף, ג'ון השתנה והתיישב על סלע גדול במיוחד.

"עד שסוף סוף הגיע ירח מלא, אנחנו לא יכולים להיות זאבים?!" שאל בכעס מייקל, את מה שכולנו לא העזנו לשאול.

"גם אני לא אוהב את זה," הודה ג'ון "אבל אין לנו ברירה".

"מה קרה?" שאל מייקל, עדיין כועס.

"אנריק, השגריר שלנו אצל אנשי הזאב נפטר לפני מספר שעות," התחיל ג'ון את דבריו.

"למה? איך?" שאלתי, סקרן.

ג'ון הביט בי במבט זועף על שקטעתי את דבריו והמשיך: "היום אנריק נפטר. כינסתי אתכם עכשיו כיוון שאנחנו צרכים למצוא לו דחוף מחליף. אני והמועצה חשבנו על מספר מועמדים. אנחנו ניתן לכם לבחור בינהם."

כולם הביטו בו בציפייה ולאחר מכן בי. אני הייתי בין הותיקים בלהקה למרות גילי "הצעיר"- 17 וחצי.

כולם היו בטוחים שאני אחד מהמועמדים. גם אני הייתי בטוח. 'בעצם, למה לא?' חשבתי.

"המועמדים הם: ניל קלר," חייכתי בסיפוק. "מארק בראון, ג'יימס בארו וביל הרולד."

הבטתי בהם. מארק היה מופתע, ג'יימס היה מהורהר וביל שמר על ארשת פנים אדישה.

ג'ון הוציא חבילת פתקים וחילק אותה בין חברי הלהקה. כל אחד כתב את השם של המועמד המועדף עליו והכניס לקופסה. אני כמובן כתבתי אותי.

לבסוף, לאחר שכולם סיימו להתלבט, להרהר ולכתוב, ג'ון החל לספור את הקולות.

הבטתי בג'יימס שנראה מתוח במיוחד. אני לא כל כך התרגשתי. היה ברור לי שאני נבחרתי.

איך בינתיים?

אשמח לתגובות :)