לא מאמין שהרגע הזה הגיע.
זה תמיד נראה רחוק כל כך, זה נראה לא מציאותי שיום אחד כל זה ייגמר,
אבל הינה, הרגע הזה הגיע, הכל נגמר, תמיד הייתה הרגשה של "יש עוד שנה", "שנה הבאה נשתפר", אבל אין יותר שנה,
אין.
אין עוד שנה של לבוא מחדש לבית ספר ולהבטיח לעצמינו שנשתפר, שנכיר אנשים חדשים, שנצליח יותר בלימודים, זה מאחורינו.
זה נראה תמיד רחוק כל כך, ועכשיו זה פה, זה מרגיש לא מציאותי,
אנשים שהייתי איתם 3 שנים, עם חלקם 6 ועם חלקם יותר, כל אחד עוזב לכיוון שלו, חלק מתגייסים עוד חודש, חלק קצת אחרי, בעוד כמה שנים מי יזכור אחד את השני?
זה קצת עצוב.. לא?
מה עושים עכשיו, לאן הולכים?
יש לי חצי שנה עד הגיוס, שזה עוד מסגרת ועוד תקופה, אבל מה אני אעשה עד אז, ומה יהיה בצבא,
אני לא מאמין שהרגע הזה הגיע, 12 שנים זה רוב החיים שלנו והינה המסגרת הקבועה שנותנת לנו ביטחון וחוקים הגיעה לסיומה.
לא משנה מה יקרה, אני מקווה שזה יהיה לטובה. 