האש שבוערת בפנים

הרבה פעמים במהלך הילדות שלנו אומרים לנו שאנחנו 'נגדל ונבין'. מסתכלים עלינו מלמעלה(לא בהכרח) במבט מתנשא וניצוץ קטן של גאווה בעיניהם.

כמובן שרוב הפעמים אלה ההורים שלנו ואנחנו מוחים על כך שלא קיבלנו תשובה ברורה יותר.

הרבה פעמים מבקשים מאיתנו לוותר ולהיות 'האיש הגדול יותר', בלי סיבה ברורה לעין. 

אבל, מה כזה גורלי בפשוט לומר לנו את התשובה? אחרי הכל... הילדות מעצבת אותנו.

הייתי אומרת שהם מגנים על הילדות שלנו אך ילדות היא התפתחות וגילוי והדבר די לא הגיוני. ילדות ובגרות הם למעשה אותו הדבר פרט לכך שאתה בגוף זקן יותר. אם היינו רק לכמה רגעים מוותרים על העיקרון החסר כל היגיון להבדיל בין גוף צעיר לגוף זקן(ילד-מבוגר) ומתייחסים אל ילד כ"מבוגר" העולם היה מלא אנשים חכמים יותר. אולי באמת יש צורך לשמר ילדות טובה אבל בסופו של דבר זה בלתי נמנע מבן אדם לדעת ולהבין, העולם די מזלזל בחכמתו של ילד קטן. אין דבר כזה יותר מדי ללמוד, אולי יש מעט מדי זמן אבל זה אפשרי. ההורים העצובים עומדים מולך ומספרים לך שזמן עובר מהר, "גדלת מהר." הם נזכרים בנוסטלגיה בעבר. אלה שטויות, אין הגדרה למילה 'מבוגר' כך שאי אפשר להתייחס אל בן אדם כילד או כמבוגר. 

אם תשאלו קבוצת אנשים מה בשבילם אומרת המילה ילד רובם המכריע יענה כמובן, מישהו צעיר בגילו, קומץ מהם ייתן לכם את התשובה הלא ברורה שזה בן אדם שמתנהג בצורה ילדותית. כולם צודקים, כולם טועים. 

ילד- אכן יכול להיות בן אדם צעיר בגילו מכיוון והוא מתנהג בילדותיות אבל, אם הוא לא ילדותי?

ילד- בהחלט יכול להיות בן אדם מבוגר בגילו שמתנהג בצורה ילדותית אבל, הוא לא אמור מבוגר?

כך שלא משנה איך תסתכלו על זה כולנו ילדים וכולנו מבוגרים, מה שמשנה זה איך תתנהגו אליהם.

יש לכם את האפשרות להתייחס אליהם כילדים ולהסתיר תשובות הכרחיות ולומר "כשתגדל תבין", או שתוכלו פשוט ללמד אותם. 

גיל, כל כך סימבולי. 

והקטע הזה כל כך לא מוסבר... אבל כל אחד יימצא בו את ההיגיון המתאים לו. 

שלכם, אופיר, ילדה בת 14 שלפי דעת רבים מתנהגת במבוגרת.

אומרים שכל דבר הוא ארעי, לומדים דבר או שתיים מסוכות(המבין יבין), המשתנה היחיד הוא כמה זמן אותו דבר נמשך.

למשל, חתונה- הבטחתכם לאהבת נצח ובכל זאת יש סיכוי לגירושין ואם תחליטו לא לפרק את הנישואים שלכם אתם מודעים מלכתחילה לכך שבסופו של דבר המוות יפריד ביניכם.

עצוב כמה שזה יהיה אין דבר נצחי, הכל משתנה בעיתו, לחלקם לוקח עשורים ולחקלם מאות שנים. 

אין לנו דרך לעצור שינוי כי בדרכו שלו הוא מכוון אותנו לתוצאה מסויימת שצריכה להתקיים והיא אחראית למיליוני החלטות נוספות שעתידות להשתנות בזמן שלהן. אם כל דבר הוא זמני והכל משתנה, למה אנחנו בכלל נקשרים? למה לנו להתחתן ובסופו של דבר למצוא את הסוף הבלתי ניתן לעצירה? למה אנחנו מרגישים מחויבים לסביבה שלנו אם היא בסך הכל עוד בורג במערכת? 

אנחנו נקשרים לאנשים, חיות, רגשות, הנאות וכל אלה לא מספיקים לאדם הפשוט במסעו אל הלא נודע. 

אפשר לומר שאנחנו בעצם רק תופסים את מקומנו בעולם ויכול להיות שאין לנו כלל מקום קבוע. 

החלטות קטנות וגדולות כאחד מביאות לתוצאה של החלטה נוספת שמביאה לשינוי כולל במערכת. ההחלטות יכולות להיות שלנו, הן יכולות להיות של אנשים שלעולם לא נכיר. בסופו של דבר אין לנו שליטה כוללת על התמונה, אנחנו יכולים לשנות את הפרטים כך שבדרך לתוצאה הסופית נהיה מאושרים יותר או שהמסע ייסתיים מוקדם יותר ממעדו אבל לתוצאה הסופית אין שינוי ממשי מכיוון והיא אחראית לשינוי אצל החלטה נוספת כך שזה גלגל אחד שקשור להכל. 

אתם יכולים לקרוא לזה גורל או קונספירציה מסובכת להפליא, מה שבטוח אתם תהיו איפה שאתם אמורים להיות, הדבר היחיד שנתון בשליטתכם הוא כמה מאושרים תהיו כשתגיעו ליעד שלכם.

כרגיל אני שומעת שירים ואני מקשיבה לשיר של אדם למברט (never close our eyes). שורה אחת מהשיר עוברת לי בראש בחופש הגדול "יש לנו הרבה זמן לישון כשנמות..." כל יום להישאר ערים עד שעות הבוקר, לישון עד הצהריים ושוב, ושוב, ושוב. זה מגוחך שבכל חופש מחדש צריך להסביר להורים למה אני ערה עד השעות הקטנות של הלילה.

אני אוהבת לישון, באמת, יש משהו בחלומות האלה שגורם לי לעצום עיניים כל לילה(או בוקר) אבל אני לא רוצה לקבוע לעצמי שעות מסודרות של שינה, זה פשוט יהיה מעצבן. הדבר היחיד שמונע ממני להישאר ערה למשך ימים שלמים זה השעמום, למצוא תעסוקה לעיניים עייפות. המחשב והטלוויזיה סוחבים אותי לעוד כמה שעות אבל בסופו של דבר אתה מגיע למצב שראית כל תכנית או סרט אפשריים. 

בקפיצה לנושא אחר, הירח. אני יכולה להתבונן בעיגול הלבן הזה במשך שעות(מצאתי תעסוקה להיום...) והיום הוא די בולט בשמיים. לדעתי הירח משפיע על הפעולות שלנו ביום יום למשל, כשהירח מלא אני מרגישה הרבה יותר שמחה ומלאת אנרגיה אבל כשהירח לא נראה בשמיים אני מרגישה ריקנות ועצבות.

רובנו נוטים ליחס חשיבות קטנה לירח, עיגול גדול מכוכבים אבל קטן מהשמש ובכל זאת אני מוצאת את הירח לנקודה משמעותית בחיים שלי. כל פעם שאני כותבת אני מנסה ליצור אווירה שתתאים למצב כי כשהדמות עצובה ועגומה אותו לילה הוא קריר וחשוך בעוד הירח מאיר למעלה בשמיים כמגדלור באפלה.

אני מקווה שאולי מישהו מביט למעלה לשמיים בליל ירח מלא ופשוט מחכה עוד כמה שניות בשביל ליהנות ממראהו המדהים. מי יודע אולי מה שכתבתי עכשיו ישנה אחד מכם וייגרום לו להביט עוד שניה בשמיים ולחפש את העיגול הלבן הזה שקוראים לו ירח. 

אני ינצל הלילה את הירח הדי מלא שיש וימשיך לכתוב את הסיפור שלי(למרות שאני די בטוחה שזה יותר כמו ספר...).

תנצלו אותו גם אתם כי רק אם הייתם מסתכלים על הכוכבים, על הירח, על השמיים במלואם, הייתם מבינים שכשאתה מסתכל על האין סופי אתה מבין שיש דברים יותר חשובים ממה שאנשים עושים כל יום(כמו לישון בשעות מסודרות).

כבר כמה זמן שאני חושבת על לפתוח סוף סוף בלוג, שאולי ייקח חלק מהחיים שלי וישתף. 

שאולי, רק אולי מישהו ייתעניין ויציץ בפנים. 

אני חושבת שבלוג הוא סוג של יומן, למרות שיומן לא נותנים לכל אחד לקרוא, אם בכלל.

אבל הגיע הזמן לנסות גם להפעיל בלוג. כזה שיכלול בתוכו את עצמי.

את המוזיקה האהובה עליי, הסיפורים הספונטניים שלי, הסיפורים שחשבי עליהם יותר מדי, פילוסופיות של ילדה בת 14 ששואלת יותר מדי שאלות.

אני לא רואה את עצמי כמישהי רגילה או "נורמלית", אין ספק שאני כמו כולם (גם לי יש סודות, גם אני מתאהבת...) אבל בכל זאת אני מיוחדת בדרך שלי.

לא כל יום אתם שומעים ילדה בת 14 שואלת שאלות שרק מדען שעבד כל חייו יכול לענות עליהם, או שגם הוא מהרהר בשאלה.

שייכתי את הבלוג שלי לקטגוריה "מתוסבכים", למען האמת, אין לי מושג למה. אני לא כזאת מתוסבכת, והחיים שלי לא כאלה גרועים, אני פשוט חושבת שהחיים מתוסבכים כשהם צריכים להיות כל כך פשוטים.

בכדי לקצר את סיפור ההיכרות שלי, אני אגש לעניין. הבלוג הזה הוא להנאת הקוראים, ולסיפוק העצמי שלי לשתף מישהו במחשבות שלי.

אני עדיין מתלבטת אם לומר את שמי, זה די מצחיק כי הסיבה להתלבטות היא כי אני לא רוצה שאנשים שאני מכירה ייקראו את הבלוג(זה יהיה מביך ביותר) 

אבל אני חושבת שלפחות מגיע לקוראים שלי שם לשים מאחורי המילים, אופיר. 

אני מקווה שתהנו!