יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
מסתבר שגם ביום קשה כמו זה מתחלקים הישראלים לטיפוסים.
1. המייבב
אני אומרת את זה לעצמי כל פעם מחדש. "השנה לא אצפה
בסרטי חיילים". אבל בסופו של דבר המזוכיזם גובר עליי, ואני מוצאת את עצמי
יושבת מול הטלוויזיה מוקפת ניירות טישו משומשים ודמעות מטפטפות לי מהסנטר.
עוד אימא בוכה, עוד אבא מתאמץ לשמור על ארשת פנים
נחושה, עוד בחורה צעירה מדברת על האהבה שלה שהלכה, ועוד עיניים כחולות וחומות
וירוקות וחיוכים רחבים...
והתחושה הקשה גורמת לך לאבד את התיאבון, ואת ממשיכה
להרגיש נורא גם כשזיקוקים מחרישים את אוזנייך וגם כשריח המנגלים חודר לאפך וגם כשאחיין
שלך שואל אותך למה את לא באה לשחק איתנו כדורגל, תיכף חוזרים הבייתה.
השנה לא אצפה בסרטי חיילים. כי אני הטיפוס המייבב.
2. המצחקק
שתי דקות של עמידה דוממת בצפירה הן אתגר קשה מדי עבור הילד האינפנטיל שאינו מסוגל להתמודד עם המבוכה. אם עיניו היבשות פוגשות את אלה של
חברו – מיד יפעל הריפלקס הבלתי נמנע של הצחקוק, שלעתים יגרור אחריו אחרים.
3. החוזר לתיכון
גם אם אתם בני 30, גם אם הספקתם לשכוח את שמה של המחנכת
שלכם בי"ב וגם אם לא הרגשתם שום דחף מטורף לחזור לכותלי הבניין בו העברתם את
שנותיכם הגרועות ביותר – בערב יום הזיכרון תמיד תגיע לאוזניכם השאלה: "מחר
באים לטקס בתיכון?"
אז אם נתקפתם נוסטלגיה, אם ברצונכם לאלתר פגישה מחזור,
או אם סתם מתחשק לכם לבוא לטקס ולגלות שהפלייליסט לא השתנה במאום והמקהלה עדיין
שרה "יורם" – ענו כן.
אם אתם מעדיפים לא להפסיד יום עבודה ולראות מי מעז
לקנות צעצועים ביום הזה – ענו לא.
4. חסר הטאקט
בוקר יום הזיכרון. צפירה אחת כבר נשמעה, השניה בקרוב.
בין סרט זיכרון אחד למשנהו, כשהרדיו משרה אווירה עגומה, היכן נמצא חסר הטאקט? –
בסופר. נובר במקפיא של הבשר. בעגלה שלו כבר מונחות אריזות של כלים חד-פעמיים,
שיפודים מעץ וגם כמה חבילות של מרשמלו. לפחות לפחמים הוא דאג מזמן. נשארה לו חבילה
מפסח, איזה מזל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
