טיפוסים

כמה שאני אוהבת לישון.

אין כמו להתכרבל במיטה בחושך, לעצום עיניים ולתת להכרה להיקטף מכם... תענוג.

כשחשבתי על זה יותר לעומק, גיליתי שגם בפעולה שגרתית כמו שינה קיימים טיפוסים רבים. כל כך קשה לישון כמו בנאדם?

1. בול העץ

שנתו חזקה יותר מהרקולס על סטרואידים.

הוא זה שבטיול השנתי קם בבוקר כשפרצופו מרוח במשחת שיניים/נעליים/קטשופ, ופיו, אוזניו ועוד כל מיני חורים בגופו מלאים בעקבות של דברי מאכל שהוכנסו לשם ע"י "חבריו" כדי לצלמו ישן כמו מת עם במבה תחובה בנחיר.

שעונים מעוררים למיניהם לא עובדים עליו, וגם אם תצעקו לתוך אוזנו עם מגפון, ספק אם זה יזיז לו.

*איך הוא בבוקר? צד אחד של הפרצוף אדום כולו מכיוון שהוא ישן עליו כל הלילה.

*פיתרון אפשרי לבעיה: החייאה.

2. הער

שנתו קלה יותר מאנורקסית על הירח.

לא ברור איך הוא מצליח להפיק תועלת מהשינה שלו, כי רוב הלילה הוא בחזקת ער. אם תנשמו לידו, הוא יתעורר.

כל רחש קטן גורם לו לפקוח עיניים עד שנדמה שהוא ממש מחפש תירוצים כדי לא לישון.

*איך הוא בבוקר? עירני באופן מפתיע למדי.

*פיתרון אפשרי לבעיה: כדור שינה.

3. המבהיל

שנתו אינה אלא מנוחת הגוף – מלבד הפה.

טיפוס זה מתחלק לשני סוגים: אחד הממלמל דברים בלתי ניתנים להבנה, ואחד המנהל שיחות נפש של ממש עם דמויות בלתי נראות. המשותף לשניהם הוא שבשלב מסויים הם יתנו צעקה שתחריד את כל דיירי הבית (אלה שאינם בולי עץ).

*איך הוא בבוקר? רגיל, עד שמספרים לו אודות מעלליו בלילה, ואז הוא צוחק או מובך – תלוי לאיזה סוג של מבהיל הוא משתייך.

*פיתרון אפשרי לבעיה: סלוטייפ על הפה.

4. הזומבי

שנתו מתחלקת בין שכיבה על המיטה לבין שיטוטים סהרוריים ברחבי הבית (ובחוץ, אם הדלת לא נעולה).

עדיף לא להיתקל בו באמצע הלילה בחושך, מאחר ומדובר בחוויה מבעיתה שתגרום לליבכם כמעט להתפוצץ מתוך החזה.

*איך הוא בבוקר? מוצא עצמו באמבטיה, מכוסה בשטיחון גומי ובלי זיכרון כיצד הגיע לשם.

*פיתרון אפשרי לבעיה: קשירה למיטה.

5. הדוב

שנתו ארוכה יותר מטרילוגיית שר הטבעות: גרסת הבמאי.

הוא בעל נטיה לאחר כמעט לכל מקום, זאת בשל העובדה הפשוטה שהוא אוהב לישון וככה הוא נהנה להעביר את הזמן.

בחורף צריך לנקוט בצעדים חמורים כדי לשלוף אותו מהפוך.

*איך הוא בבוקר? בוקר? איזה בוקר? עד שהוא קם, מפהק ובשיער פרוע, כבר הגיע הזמן לאכול צהריים.

*פיתרון אפשרי לבעיה: בעיה תהיה לכם אם תעירו אותו. אסור להעיר את הדוב. :)

6. הטרקטור

שנתו מלווה בסימפוניית נחירות אינסופית.

כנראה שמשהו באמת רציני מתרחש אצלו במערות האף שגורם לאוזניו להיסתם – אחרת איך (ולמה!!) הוא לא מתעורר מהרעש שהוא עצמו עושה?!

*איך הוא בבוקר? למי אכפת? שילך לעזאזל!

*פיתרון אפשרי לבעיה: חניקה עם כרית.

7. המזרקה

שנתו מלווה בהפרשות ריריות מהפה.

משום מה הוא מרגיש צורך לישון עם פה פתוח, ועד מהרה הכרית שלו מתמלאת רוק. לא ממש מתחשק לי לדעת על מה הוא חולם שגורם לו לרייר כך...

*איך הוא בבוקר? פרצוף לח ודביק אפוף ריח של רוק.

*פיתרון אפשרי לבעיה: סקשן.

ויש גם את הכדורגלן שלא מפסיק לבעוט במי שישן לצידו; בעל השלפוחית הרגיזה שקם להשתין כל שעה; זה שלא נרדם שמפריע לכולם לישון כי זיבי אם הוא לא ישן, אף אחד לא יישן; המתהפך (על משכבו...) שלא מפסיק להסתובב; וכנראה שיש עוד כמה, אני אישן על זה בלילה ואולי אזכר...

לילה טוב! 

יום הכיפורים מתקרב, מה שגרם לי, מלבד להרהר בחטאיי, להיזכר בכל מיני תופעות הייחודיות ליום הזה שבהן מעורבים כמה וכמה טיפוסים (כמובן...).

לאלה מכם שלא הולכים לבית-הכנסת: תראו מה אתם מפסידים :)

שש תופעות שיום הכיפורים אינו שלם בלעדיהן:

1. לבן על לבן

לא, לא נקלעתם בטעות להופעה של עופר לוי או לכנס גיוס של הקו-קלוקס-קלאן, אז הסירו דאגה מליבכם. זה רק המנהג הנפוץ ללבוש לבן בכיפור – ואם תהיתם מדוע, הטעם הוא כדי לקיים את הפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".

לי יש תהיה אחרת: איך יתכן שיש מנהג משותף לכל העדות? ;)

2. צפיפות עצם

מתישהו בסביבות שש וחצי בליל כיפור, רגע לפני "כל נדרי", עזרת הנשים בבית-הכנסת נראית כמו פתיחת סניף של H&M בעזריאלי בחול המועד. זה פיצוץ אוכלוסין שמתבטא לא רק בעובדה שכל המושבים תפוסים, אלא גם בעובדה שברגע שתפסת מקום – אין סיכוי לקום עכשיו לשירותים ולרוקן את השלפוחית הנוטה להתפוצץ שלך אחרי ששתית שלושה ליטר מים בסעודה המפסקת – אלא אם כן אין לך בעיה לדרוך על בנות שיושבות על המדרגות ולהסתכן שמישהי מהן תחטוף את מקומך.

בית הכנסת שלי הגדיל לעשות והציב ספה ארוכה בשורה האחרונה בעזרת הנשים, עליה אין הגבלה לכמות המתפללות, ובדרך כלל נדחסות שם כל הבנות המאחרות ו/או החילוניות. המראה שלהן יושבות שם דומה לסידור כיסאות במשחק הכיסאות, כאשר כל משענת – במקרה הזה פלג הגוף העליון של כל בחורה – פונה קדימה ואחורה לסירוגין, וברגע שאחת מהן קמה המצב אבוד והיא תמשיך לעמוד עוד שלוש שעות.

3. הילד עם הבמבה

מתישהו בסביבות שמונה בערב כיפור, או – במקרה הגרוע יותר – שתיים בצהרי כיפור, בעיצומה של התפילה, אתם שומעים את זה. רשרוש צלופן מתמשך, ומיד לאחר מכן מגיע לאפכם ריח שקשה לטעות בו. אתם עושים את הטעות ומסתובבים לאחור, ורואים ילד קטן יושב עם שקית במבה קטנה והוא מכרסם בהנאה (ובאיטיות רבה, יש לציין) ומתעלם בתמימות מעושה מן המבט הרצחני שתקעתם בו. כשאתם מחזירים את הראש קדימה אתם כבר מרגישים את הפה שלכם מתמלא רוק ואתם חוזרים ומזכירים לעצמכם שזה יום כיפור וזה בית-כנסת ואסור לקלל...

4. הפנטזיות

מתישהו בסביבות שתיים-שלוש בצהריים מגיע השלב בו אתם שוכבים על הספה בבית כמו גוויות סרוחות עם עיניים מפלבלות ורואים בעיני רוחכם רק דבר אחד – אוכל.

ככה זה נמשך שעות, וזה בכלל לא משנה שאתם מודעים לעובדה שאחרי הביס הראשון בצאת הצום בא לכם להקיא ת'נשמה ואתם לא מבינים איך רק לפני שעה חלמתם על סטייק עסיסי. בסוף אתם מתפשרים על חתיכת עוגה עבשה ופרוסת לחם עם ריבה שנראות כמו פסגת השאיפות הקולינריות שלכם באותו רגע.

5. המתעלפת

מתישהו בסביבות ארבע, לקראת סיום הצום (ולעתים גם לפני), הרעב, היובש והעמידה הממושכת בתפילה נותנים אותותיהם בבחורה צעירה וענוגה שמתרסקת אל הרצפה המכוסה פירורי במבה (ע"ע).

לצערי, איתרע מזלי לשמש בתפקיד הזה שנתיים רצופות בילדותי (גיל 11-12), אך ברוך ה' בשני המקרים לא התמוטטתי לגמרי, זאת הודות לאחת הזקנות בבית-הכנסת שקלטה מיד שאני בדרך לערפול טוטאלי ודחפה לי לאף מגבון לח עם ריח שיכול להקיץ מתים משנתם ולגרום להם לרקוד.

6. הטור דה פראנס

מתישהו בסביבות... בעצם, לכל אורך יממת היום הקדוש ביותר, נדמה שכבישי ת"א הם אחלה מקום להידרס בו ע"י אופניים, קורקינטים, סקייטבורד'ס ומכוניות פלסטיק ממונעות שהייתי בטוחה שכבר מזמן נשלחו למשחטה.

מסתבר שחוץ מלבוא לבית-הכנסת עם ממתקים, ילדים יודעים גם לדווש בשכונה ולהתקבץ בחבורות רועשות מתחת לחלון שלכם באחת בלילה ולהרכיב אחד את השני במורד הכביש. אה, והם גם צורחים כשהם עושים את זה.

אם יכולתי להוסיף משהו לרשימת שבעת העינויים בכיפור, זה ללא ספק היה הילדים על האופניים.

תופעות נוספות:

נועלי הקרוקס, החילוני שמאבד מקום במחזור, העובדה שכל התפילה מורכבת משירים של מאיר בנאי, מחלנו!

לסיום, אאחל לכל הצמים מסכת עינויים מועילה וגמר חתימה טובה!

בכל מה שקשור בטיסות, ה-11 בספטמבר אינו מעלה אסוציאציות טובות במיוחד (אלא אם כן אתם סוגדים לאללה ומסוגלים לחטוף מטוס עם מברג). אבל אתמול התייצבתי כולי התרגשות בנתב"ג, כדי לקבל את פניהם של אחותי וגיסי שחזרו אחרי חודש וחצי מסין. זאת גם הייתה הזדמנות בשבילי לצפות בכמה טיפוסים ששוטטו באולם קבלת הפנים – היה לי גם זמן רב לעשות זאת; שביתת מובילי המזוודות ייבשה אותי שם שעתיים.

תקרת האולם הגבוהה מעידה על סוג אחד של מקבלי פנים: נושאי הבלונים. אם אי פעם ישעמם לכם בזמן ההמתנה ליקיריכם החוזרים מהנכר, הרימו ראש וראו כיצד התקרה זרועה בלוני הליום שריחפו לשם, בשוגג או שלא בשוגג.

כשהחזרתי את המבט לגובה נורמלי, זיהיתי קבוצה של בודדים (...) שמלבד שוני במראם החיצוני, חזותם הייתה זהה לגמרי: שלט ביד, פלאפון צמוד לאוזן ועיניים תרות סביב. אני כמובן מדברת על אוספי התיירים המשוטטים.

העיכובים שנבעו מהשביתה גרמו לאנשים סביבי לפתח סממנים של עצבנות, והילדים שהתרוצצו לידם בהחלט לא תרמו לרגיעה. הנה קטע שיחה שיצא לי לשמוע (כלומר, לצותת):

ילדה: "אבא, סבתא נחתה כבר עם המטוס?"

אבא: "כן."

ילדה: "אז למה היא לא באה?"

אבא: "כי לא נותנים לסבתא את המזוודה."

ילדה: "אה. משעמם לי, אתה מרשה לי לעלות על הברזלים?"

אבא: "תעלי. רק תיזהרי שלא יבוא שוטר."

אז העצבניים הסתפקו בקיטורים שקטים ובהתפרצות אחת מינורית כלפי צלם שהסריט את ההמתנה הממושכת ("מה אתה מצלם אותנו, לך תצלם בפנים ותגיד לנו מה קורה!"); כולם כנראה ידעו שהזכות להתלונן שמורה לאלה שיושבים דקות ארוכות על מסועי המזוודות המיותמים וחסרי התזוזה.

כעבור יותר משעה, במהלכה כל מי שעבר בדלתות היו דיילות וטפטוף של אנשים עם תיקי יד, נמאסה עליי העמידה הרצופה והכואבת והלכתי לשבת על מעקה הברזל של המזרקה המשונה שתוחמת את המעבר (מזרקה, בריכה, אנערף מה זה, משהו עם מים...). בקושי עשר דקות הספקתי לשבת לפני שסולקתי משם אחר כבוד יחד עם עוד כמה עייפים שחצו את הקו.

שיחה מפתיעה מאחותי בישרה לי שכולם עדיין מחכים ליד מסועי המזוודות, ושכבר חצי שעה יש הודעה בכריזה שלא הוליכה שולל אף אחד: "עוד כמה דקות המזוודות ייצאו."

באורח פלא, רבע שעה לאחר השיחה המייאשת הזאת, התחילו להגיע בזרם שוטף כל הנוחתים וכבודתם (משהו כמו עשרים טיסות ביחד) והם הציפו את האולם. "סוף סוף!" אמרתי בקול והתקדמתי למקום בו אוכל לראות את אחותי וגיסי יוצאים. התמקמתי ליד כתבת של חדשות ערוץ 2 שהתנפלה על כל אחד שנראה לה עצבני ו/או עייף מספיק בשביל לספר לה "מה קרה" (לדבריה). הנה קטע ראיון שגרם לי להיקרע מצחוק:

הכתבת עמליה דואק: "שלום אדוני, מה קרה בפנים? מה הייתה הבעיה?"

יהודי אמריקאי מבוגר בעל מבטא כבד וחשד לברסלב: "אין בעיה, זה קיבוץ גלויות! כל היהודים מגיעים לארץ ישראל, אז יש הרבה מזוודות!"

עמליה (לא קולטת עם מי יש לה עסק): "כמה זמן חיכית למזוודה שלך?"

יהודי אמריקאי... (עם עיניים בורקות): הזמן לא משנה כשאנחנו מגיעים לאדמה הקדושה, העיקר שהגענו לישראל עם כל היהודים...!"

האמת, אני מצדיעה לו. אחרי טיסה של 12 שעות הוא נאלץ להתייבש עוד שעתיים בנמל התעופה על אדמת הארץ הקדושה – על זה נאמר, אין יאוש בעולם כלל.

בשעה 18:43, בדיוק שעתיים לאחר הגעתי לנמל, בשלב שכבר לא היה לי כוח להסתכל על אנשים, זיהיתי את אחותי מרחוק. פתחתי בהליכה מהירה לעברה, ואז גיליתי שגברת עמליה מערוץ 2 הקדימה אותי. גיסי מיהר לברוח ממנה (לא ממש הופתעתי), ואני עמדתי ליד צלם הטלוויזיה בזמן שאחותי התראיינה ("מה קרה בפנים? כמה זמן חיכית למזוודה?").

בעודי מהרהרת מה יקרה אם אזנק עליה פתאום מול המצלמה (סביר להניח שאם היה מדובר בפרידה ממושכת יותר מחודש וחצי הייתי מעיפה את עמליה לתוך המזרקה), היא סיימה לברבר ואני יכולתי לחבק אותה.

Home sweet home