שולחן כתיבה

אני בהלם מוחלט . לא יכולה להסביר במילים יפות יותר את מה שאני מרגישה. האירוע הפעם שיתק וזעזע את כל בני גילי והוריהם.

פיגוע הטרור בבורגאס. 

כל בני גילי, או בערך בשכבת הגיל שלי, כאלה שלפני הגיוס או אחרי השחרור, בני נוער שיצאו בקבוצה לנופש. רק רצו להנות, לשחרר את הראש, לבזבז את הזמן רחוק מהדאגות, ולחזור עם חיוך על הפנים. 
כל המשפחות שיצאו לטיול עם הילדים לבולגריה, לפינוק של הקיץ לפני תחילת הלימודים ולחופש מהעבודה ומהמחויבויות שמחכות בבית. 
כל אלה נשארו פעורי פה ומוכי תדהמה נוכח האירוע הזה. 

שוב פעם אותו הסיפור. שוב פעם מחפשים לפגוע בישראלים . הרי זה לא היה פיגוע של במקרה, זה היה פיגוע של בכוונה.

הכי קל לנו הישראלים להאשים אחרים. להצביע החוצה עם האצבע כמו ילד קטן שזועק לאמו שבדיוק הילד ההוא שם עם המכונית ביד דחף אותו בארגז החול. ועדיין, זה ברור שלא עשינו שום דבר מכוון אל אותו האדם, לא משנה את העובדה שהוא דחף בתא המטען של האוטובוס תיק עם מטען חבלה.

ביבי טוען שהיו אלה האיראנים שעומדים מאחורי כל זה. שהם אחראיים ויקבלו את ההשלכות. אך במצבה של איראן בעולם, אני לא יודעת עד כמה היא מאחורי זה, למרות שלא קשה להאמין. בכל זאת, זאת איראן. 

למעשה, בשלב כה מוקדם, קשה לשים את האצבע על האשמים הברורים: מלבד המחבל, אני בטוחה שהיו אנשים נוספים ש"נתנו ידם" לא במודע למעשה הטרור הזה. קל להגיד כי הייתה זאת אשמתו של נמל התעופה בבורגאס שלא ערכו בדיקה ביטחונית.
אך למעשה, הפרנויה שלנו, הישראלים (הלא מוגזמת כלל בהתחשב במצב הביטחוני במדינה) לא חייבת ליפול על מדינות אחרות. הרי אילולא היינו אנחנו מבקרים בבורגאס, אני לא בטוחה שהיה שם פיגוע טרור. הרי המטרה היא אנחנו. 

החיים בתור ישראלים הם קשים למדי. להפסיק לנסוע לאתרים בהם יש פיגועים, לחיות במקומות במדינה שמהווים מטרות קבועות לרקטות וקסאמים, שינה עם עין אחת פקוחה בליל בציפייה ל"בום" שיגיע. החיים ככה הם קשים, הם קצת מאמללים אפילו. זה פחד תמידי ששורה במדינה, התחמשות ללא גבולות והקצאת תקציבים לכך רק מתוך הפחד והדחף למוכנות למלחמה. הרי מדינה שמוקפת ב27 מדינות אויב לא יכולה להרשות לעצמה פחות מכך.

אז מה יהיה הפתרון הפעם ? לאסור יציאה לחופשה בבורגאס? אולי לכל בולגריה? או מתקפה על איראן (מממנת את החיזבאללה) ? מטח האשמות בין מנהיגי ישראל ואיראן? שיחות תיווך ישראל-ארה"ב-איראן ? מה חדש בכל זה ? שומדבר למען האמת.

כשהייתי קטנה אימא שלי קיוותה שלא אצטרך להגיע לגיוס לעולם. היא תמיד אמרה לי "כשתהיי בגיל לצבא, בטח כבר לא יהיה צורך באחד". אבל זוהי מחשבה תמימה מאוד, למעשה תמימה מדי. כי הנה עדיין יש צבא, והפעם הצורך בו רק מתחיל להתחזק. טוב אימא, אז אולי לניניי לא יהיה צורך בצבא. רק שיהיה שלום ושקט בישראל. 

משפחות הנופלים והנפגעים, אני משתתפת בצערכם, ומאחלת לכם שלא תדעו עוד צער !