שולחן כתיבה

הוא שאל אותה בעיניים זעופות ודמעות מלוחות על לחיו: "מה את רוצה שיקרה ?" , והיא השיבה לו: "אני רוצה להתעורר !".

זה אומנם נשאל בשעת לילה מאוחרת, אבל לא בתוך חלום. בקשתה ממנו הייתה להתעורר מחלום חייה. מהסיוט שבנתה במו ידיה, ולצאת מהמיטה שהציעה לה. והוא אכן, ניער אותה החוצה. נראו לה פתאום דברים בעין אחרת, בעין מזוינת, ראתה את התנהגותה מכלפי חוץ, עד כמה שקשה להאמין. ראתה את התוצרים וההשלכות של השקרים והכזבים שסיפרה לו בימי ההם, באישון ליל. עיניו היו אדומות מבכי מר, והוא שמר מרחק ממנה על אותה המיטה, מסרב ולו רק להביט בעיניה התכולות והאומללות. היא מצידה חשה אשמה גדולה. הרי ידעה היא בליבה שהיא אשמה גם קודם, אך מעולם לא העיזה להודות בכך. הסיבה לכך היא שהיא לא יודעת להתנצל ובטח שלא להכיר במעשיה. זוהי תכונה נתעבת בעיניה, ועדיין מתקשה היא להתשחרר ממנה. לראשונה בחייה היא התדוותה על כך. לראשונה מתנצלת, לראשונה מתביישת ועושה זאת מכל הלב. לראשונה בחייה פרצה פרצה בחומות אשר בנתה ביסודיות במשך שנים רבות ונתנה לאדם להציץ ולראות מה יש בפנים... מעולם היא לא הרשתה לאף אחד לראות מה מתחבא בין עובי הקורות, בתוך תיבת הנגינה שבליבה. לרוב היא מעדיפה לתת לכל אחד לראות מה שהוא רוצה לראות, מה שנוח לו, ורבים הם האנשים שלא חזו באמת. ולעיניו ואוזניו לראשונה נגלתה אמת שלא ראתה אור יום, שלא נחשפה לעיני אדם, וזה כי היא מומחית מאין כמוה בלהסתיר. אבל כעת הוא יודע הכל, הכל מכל מה שיש לדעת וממה שאין. והיה לה קשה לפתוח בפניו הדלת ולהראות לו את העולם שבתוכה, כי חששותיה מתגובתו גברו על הצורך של חשיפת האמת והשימוש בכנות הקיימת בה. מה שיש שם זה לא תמיד קשת ופרפרים, לפעמים זה סערות חזקות של רוחות ומבול בלתי נגמר. לפעמים יש בצורת חריפה ויובש, והשמש קופחת ושורפת את כל מה שנשאר. היא שבורה מבפנים, מלאה בצלקות העבר, מכילה בתוכה את הצד המכוער בה. היא לא רצתה שאף אחד ידע שמישהי בעלת חזות מושלמת מכלפי חוץ, בת טובים ו"צדיקים", זאת שגדלה כנסיכה, היא בעצם שבר כלי מוחלט ומבולבל.

ופה נחתה עליה ההפתעה הגדולה: הוא לא נרתע. הוא התקרב אליה בעדינות וחיבק בעזרת ידיו ומבטו אותה אל חיקו. היא חשה תחושת הקלה גדולה מאוד מכך. 

היום היא יודעת, היא למדה פרק חשוב ורכשה אבן דרך לחייה :האמת - היא החזקה מכל.