שולחן כתיבה

כבר הרבה זמן שסוריה נמצאת תחת ידו הרמה של אסד. כבר חודשים שאנחנו יודעים ומודעים לטבח האזרחים הנוראי.

חיפשתי נתונים על סוריה, והיה כתוב: "אוכלוסייה : 22,530,746 נפש". ואני אומרת : זהו, שכבר לא.

 בשאר אל אסד, הדיקטטור הסורי, טובח באזרחי מדינתו ללא היכר. כל אחד שמתנגד למשטרו, הוא רוצח בדם קר, בלי להניד עפעף. 

דמוקרטיה לא קיימת שם. קיים שם דיכוי של חופש, של חיים. אושר לא קיים שם, לדעתי מאז ומעולם לא היה.

משפחת אסד "מולכת" כבר כמה שנים טובות, ובן כמו אביו, לא רואה בעיניים ולא רואה ממטר.

אני לא מצליחה להבין את השתיקה , העולמית. כשעולה השם "סוריה" משתתקים כולם, מצקצקים בלשונם או משפילים מבט. אני לא מצליחה להבין את השתיקה הזאת. את ההתעלמות וההתכחשות הזאת. בעיניי זה פשוט לא אנושי להתעלם בזמן שאנשים נטבחים אחד אחרי השני בלי משים. זה רוע לב, לשתוק ככה. אלה אנשים שאין להם יד אמיתית מול המשטר. הם מתקוממים ומשלמים על כך בחייהם, ואף בעלת ברית, אף מדינה בכללי לא הרימה את היד ואמרה שהגיע הזמן לשים לזה סוף. 

המצב הזה אינו יכול להימשך ! חייב להימצא פתרון. טבח אזרחים תמימים, שמסרבים לציית באופן עיוור ולהאדיר את שמו של זה שרוצח את משפחותיהם.

הסיפור פה הוא מאוד פשוט. זה או להיות חייל בצבאו או להיטבח ע"י חייל מצבאו. אין אופציה שלישית. 

איפה אנחנו בתוך הסיפור הזה ? איפה אנחנו, כעדים שחוזים בעיניהם ברצח עם ? למה אנחנו לא עושים מעבר להרמת גבה וצקצוק בלשונות ? 

היינו שם. תחת ידו של רודן שמנסה להשמידנו כליל. היינו שם, זעקנו, קראנו לעזרה, פיללנו למושיע ימים כלילות, וזה לא היה כל כך מזמן. השואה היא לא רחוקה שנות אור מאיתנו, ועדיין אנחנו מעלימים עין ושותקים. אני מצפה מאיתנו, כיהודים, שעברו ניסיון של רצח עם, לעזור לעם אחר שעובר את אותה החוויה. ואל תגידו לי שהמצב הוא שונה כי זה המנהיג שלהם לעומתינו שהיינו פזורים באירופה. רודן זה רודן, ורצח זה רצח, לא משנה מאיזה זווית תסתכלו על זה. 

להיות או לא לחיות, זוהי השאלה.