שולחן כתיבה

מבולבלת מעט,

אך רועשת כתמיד,

עם שיער מנופח,

וחיוך ביישני,

אחת שלא הייתם עוצרים ברחוב כך סתם,

אולי מצביעים מרחוק על גרביוניה ושמלתה,

מתהלכת לה ברחובות העיר,

לא מכירה את האזור וזה גם לא משנה לה,

שאם תלך לאיבוד לא תדע לחזור. 

ואם תשאל אותה לגבי מוצאה ויעדה,

היא תענה לך בפשטות יתרה "לאן שאפשר",

הילדה המבולבלת והרועשת כתמיד,

עדיין מחפשת לה מקום שאף אחד לא מכיר,

שם תתיישב, תפתח ספר ותישען,

בעיר הסוערת הזאת, המנוכרת והקרה הזאת,

היא כלכך אוהבת.

השמיים מלאים בצבע של קיץ,

חולצות קצרות חושפות שרוולים,

הלחות הגבוהה מרגישה לי כמו 120 מעלות,

אפילו שרק 30.

חברתי הטובה, היפה והמצחיקה, אין כמוה, לא פה ולא עכשיו.

שפתייה הורדרדות,

צחוק מתגלגל במורד השביל,

יד ביד הלכנו כך לעבר בניינים גבוהים למול שקיעה אדומה,

והצימאון הרב שלי למים צלולים.

כשניכנס ביום הראשון של השנה לכיתה,

מעלות זיכרונות של ימים שעברו,

של עצים מלבלבים ושל פרחים ריחניים,

של ריח של חולצה חדשה שעוד לא נכנסה לכביסה וציוץ ציפורים לפנות בוקר.

בתחושה של תקווה של אביב למרות ש...

השמיים מלאים בצבעים של קיץ,

הלחות הגבוהה מרגישה לי כמו 120 מעלות,

צחוק מתגלגל במורד השביל,

מעלות זיכרונות של ימים שעברו.

הסתיו הגיע ואיתו חיוך מוזר,

והיא הינה יפה, בכולה ובמאודה,

חיוך שובה לב למול עיניה הכחולות,

והיא אחת ויחידה.

זהו חיוך מוזר שלה, מיוחד שלה, ולא של אחרת.

דממה חותכת בין כותלי החדר,

עיניים עצומות ומרוכזות בחלומות,

השמש אינה מהססת מלהפציע על רצפת הפרקט.

נשימות עמוקות לתוך בית החזה,

שינה קלה על גב כואב,

ותשישות מהיום הקודם.

הכרית איבדה צורתה כבר מזמן,

האור החזק של הבוקר מאיר עלינו עכשיו,

הוילון הורדרד משהו לא מחזיק את האור מלהיכנס,

ואתה ישן ורוגע.

עייפה וחולמת בהקיץ פנטזיות נהדרות,

מתמתחת קלות בתוך הפוך הרך,

ומסתובבת על צירי למען חמש דקות נוספות של שינה.

אוהבת, גם כשאתה הינך שוקט