שולחן כתיבה

הריח של הסדין בערב לח,

פנים רגועות, רק כמעט,

ליטוף חרישי בשעה קטנה,

שמש שוקעת באור אדום.

נגיעות קטנות של אצבעות כמעט לא מכוונות,

הסתובבות רכה על המזרון החצוי,

חיבוק אוהב כשהעינים סגורות,

החושים נפתחים ואיתם החלומות.

האם אתה חולם עליי ? האם אני מופיעה בחלומך ? 

שאלות רטוריות כמעט עוברות מחשבה,

ואז אני נזכרת שאני לבד במיטתי,

שאין אף אחד שמחבק אותי הלילה מלבד עצמי. 

לא אכביר במילים על רגשותיי, 

כי קשה לומר עד כמה אני מצטערת. 

על מילים , על צעקות,

על עצבים ועל עצבות,

על דמעות, על כעסים,

ועל כל הדברים הכואבים.

לא אנסה לשכנע שהפעם אהיה טובה יותר,

לא אגיד שהנה, עכשיו לא יקרה יותר,

אבל אוכל להבטיח להשתדל.

על אכזבה ועל עצב,

על כעס ותסכול,

על מילים שאבדו,

על מילים שפרחו ,

ואותם לא אוכל להשיב, לא היום לא מחר ולא בעתיד.

אך אני מצטערת מכל הלב,

והעיקר היא הכוונה,

ואני מקווה להכאיב פחות השנה.

http://youtu.be/c3nScN89Klo

אני רוצה לבקש סליחה מכל היקרים לי, סליחה אם פגעתי או הכאבתי. אני אוהבת אותכם הכי בעולם ! חתימה טובה 

אני מרגישה שינוי באוויר.
מרגישה אותו עמוק בתוך עורי, אי שם חבוי בין נימי גופי, מדגדג לי בסרעפת כשאני חושבת עליו - על השינוי הזה.

פתאום המציאות כפי שהכרתי אותה מתערערת, והאדמה החרוכה מאש, המדיפה עשן והיבשה מעלה עלה ירוק אחד ורענן מתוך שברי האדמה.

אני מרגישה שינוי באוויר. 
הוא הולך להביא איתו משב רוח רענן אליי, כי האוויר המזוהם שנשמתי עד כה לא נתן לי מנוחה.

ועתה, שקט אצלי. שקט בגופי. שקט במחשבותיי. כאילו דאגותיי נסוגו מפני קו האדמה, ורק דשא ירוק מכסה אותי עכשיו.

השינוי שאני מרגישה באוויר, הוא מחולק.

דאגה קיימת בו, ועם זאת הרבה שלווה פנימית. האדמה החרוכה שבי מצמיחה עלים ירוקים, אבל יכול להיות שזה לא הזן הנכון של הדשא. 
עדיין, אקח את הסיכון, כי בכל זאת יצאו צמחים מאדמה חסרת תקווה.

השינוי באוויר, וכמו מטבע מוטל לאוויר אני אתפוס אותו ואכיל אותו. האדמה שבי עתה בריאה ונקייה, וזה מה שחשוב.