כל כך קשה לי לקרוא חלק מהדברים שכתבתי כאן, הכל נראה פתאום כל כך ילדותי ועם זאת יש כאן הרבה דברים שכתבתי שצורמים לי בנשמה וקשה לי לקבל את זה שבאמת פעם ככה הרגשתי.
היום אני בת 18, ולא היה לי עדיין חבר. הנשיקה הראשונה שלי הייתה איפשהו שם בגיל 17 רק וקצת קשה לי לפתוח את הלב ולהכניס אליו עוד מישהו.
ברגע האמת אני מקבלת רגלים קרות ובורחת ואיכשהו תמיד אלו שאני רוצה לא רוצים אותי בחזרה ולהפך...
הנושא הזה כל כך מעסיק אותי בזמן האחרון שאני חושבת שמשהו אצלי באמת שבור ומקולקל ושאני לא מסוגלת לאהוב.
אין לי חברה הכי טובה, יש 2 אחת צבועה ויותר חברה לים וליציאות, קשה לי לשתף אותה בדברים וגם כשסיפרתי לה שאני מתאהבת בידיד הכי טוב שלי ורוצה מעבר היא אמרה לי שאני סתם פשוט מבולבלת ולא חזרה מעולם לנושא.
והשנייה, טוב השנייה באמת מקסימה, יש לנו המון שיחות עמוקות אבל יש לה המון דרמות בחיים ולי קצת קשה לספר לה פרטים קטנים לפעמים. בזמן האחרון התרחקנו והיא פגעה בי המוןב היא שכבה עם הבחור שהתחיל איתי לא מזמן במסיבה, ועם עוד אחד שרציתי מזמן. וזה די העליב ופגע, כי היא לא מסוגלת לשמור על הרגליים שלה סגורות וכי כנראה לא באמת אכפת לה ממני אם היט מזיינת אנשים שאכםת לי מהם ולא מתוך סיבה טובה אלא סתם סטוץ.
עוד חצי שנה בערך אני מתגייסת, ואני פשוט לא מצליחה להבין את המערכת הזו שכל כך שונה ממה שאני מכירה. אני מחזיקה מעצמי אדם חכם אבל הנה כבר 6 ראיונות שלא עברתי. אז מה זה אומר?
אז אני חוזרת אחורה לפוסטים הישנים, מנסה למצוא מה סיפרתי לעצמי אז. אולי אני עוד אמצא במה להאמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amber_