אתמול קיבלתי את האימייל הכי יפה בחיים.

זו בחורה שהכרתי לפני שנתיים באתר חנונים של הארי פוטר ואני לא יודעת למה ואיך אבל התחלנו לדבר.

והיא מגניבה. היא היצור הכי מגניב שאני מכירה. ואין ביננו בערך כלום משותף חוץ מהכל, זאת אומרת, לאמא שלה יש מחרוזת תפילה (אמא שלי היתה זורקת אותי מהבית על אחת כזו) והיא מין צמחונית-על-גבול-טבעונית (ואני גמרתי ממזמן את תקופת הצמחונות הזריזה שלי) והיא מקבלת הכל כמובן מאליו וזה הדבר הכי נפלא שיש. וחוץ מאלה מסתבר שיש לנו מליון במשותף, מחיבה עצומה לבאנדומים שונים ולגלידה עד למוזרויות שונות ומשונות.

והיא כתבה לי קטע ממש ארוך ונחמד שהיא מצטערת שהיא לא כל כך, זאת אומרת, הייתה, כי היא גרועה בלומר את המילים הנכונות כשאנשים מייללים לה שקשה להם ובאופן כללי בקשרים חברתיים אבל אני חושבת שזה גורם לי לחבב אותה אפילו יותר כי היא מין תמנון מרובה זרועות מופלא ואני מטורפת עליה ואני לא צריכה שהיא תגיד לי תשובות אלא שפשוט תקשיב ואת זה היא עושה מצויין.

והיא כנה ואמיתית באופן מדהים ופתוחה לחלוטין בכל נושא ויש לה שאלות הזויות לגמרי כמו שלי, שאלות כמו "בשביל מה בכלל לחיות" והיא לא רואה טעם לחתונה וילדים ועבודה וכל מה שאנשים מקבלים כדבר נורמלי ואני שנים חשבתי שאני היחידה שלא מצליחה לראות את כל מה שכולם רואים הגיוני בהגיון. ואז פתאום ספלש! וזפטה לפרצוף ואני לא לבד.

היא פשוט נחמדה כל כך ומזכירה לי תמיד שעוד נותר בי איזשהו שמץ של השמחה שהייתה לי פעם וזה מעודד כל פעם מחדש, לדעת שאני עדיין לא אבודה לגמרי.