זה גשם ורעש כמו מקצב תופים לא מדויק עם מזלגות מפלסטיק, ואז אני מבינה שזה הכל הספיק לי ונכנסת להתקלח.

אני בונה ארמונות ממים ונותנת להם להתאלחש על התנור. לכל ארמון יש שם ולכל שם סיפור ואני רוצה להאמין שלכל סיפור יש סוף, כי מה אנחנו בלי סוף, אנחנו ים שנאבד לו הפקק. כשאני גומרת לאלחש אני מזנקת לתוך פתח הביוב וזורמת עם שאר שיערות הע רווה שלי למטה, אל השום מקום ומעבר לו, איפה שכל הפיפי מתנקז איש אל רעהו ויוצר חבורות שישתלטו באופן אידיאלי וזדוני לגמרי על העולם.

אחרי זה אני נזכרת ששכחתי לכבות את הגז וחוזרת למקלחת, רק כדי לטופף בעיר ום על מרצפות קרות ולהכין חביתה על אש שדולקת גם ככה. איש עם זקן דופק בדלת לתרומות ואני משתעשעת ברעיון לפתוח אבל הקור כנראה יהרוג אותי אם הוא יגלה שהעזתי לצאת אליו בלי בגדים. אז אני קורצת לדוס דרך התריס ומוציאה לשון.

יש לו בעיניים תנועה גסה שלא מתבטאת באצבע כי הוא מאמין באלוהים ואלוהים לא מרשה.

כמו שאלוהים לא מרשה לעשות ביד.

אני יושבת בפיסוק על הכסא מול המחשב ומשפשפת בי את המקלדת. המחשב צווח בהתרגשות כשהמקשים נלחצים ונרטבים ואני עוצמת עיניים ומדמיינת לשון ארוכה מזדחלת לתוכי ואז צורחת על מייק שלא יהיה בנז ונה וייתן לי להנות לבד.

אבל יש לו קסם אישי, לבחור, הוא מתחנן שנטייל קצת, אז אני שמה ג'ינס צמוד כל כך שהיו רואים את התווית של התחתונים אם היו וקפוצ'ון גדול ואנחנו יוצאים לסיבוב בחוץ. הוא לא מפסיק לקשקש ולדהור ואני ישר קולטת שעשיתי טעות כי הוא יפרש את זה כפרס ויעשה את זה יותר.

אבל אולי כדאי שיעשה את זה יותר והמכנסיים בכל מקרה לוחצות חזק-חזק ומתגרדות עלי כמו ציפורניים אכולות ואני שמחה שיש גשם כי אף-אחד לא רואה את הפרצופים שאני עושה.

בסוף אנחנו קמים ועושים מקלחת ביחד, יורד לי קצת דם אבל לא נורא, אנחנו משפריצים קצף אחד על השני ומייללים בצחוק ואז הולכים לישון למרות שאני שונאת שהוא ממלא לי את כל המיטה בפרווה. הפעם נוותר לו.