מתישהו במהלך הבוקר האף שלי הכריז על שביתה כללית ומת. למען האמת זה לווה בהרבה גניחות דרמטיות מצידו ואיומים שאם לא אפעל להצלת המצב הוא יעבור הלאה, לאנשים שזקוקים לו יותר ממני, סטייל נני מקפי, אני לא יודעת, או כל המוסר האימהי הדוחה הזה, אבל אני לא עשיתי שום דבר כי הייתי עסוקה בלנקוש למוות את השיניים אחת בשנייה ולהתחנן לאלוהי החורף שירגיע קצת עם הרוחות.

מה הקטע ההזוי? שהוא באמת עשה את זה. האף, זאת אומרת. באמת נעלם. אני מתכוונת - רגע אחד הוא היה שם, ורגע אחד, כלומר, לא. אפילו לא היתה החוסר-בליטה שאתה מצפה לראות. עד כדי כך היעלמות מוחלטת. התפוגגות, אולי צריך לקרוא לזה ככה. גוש הקרח הבשרני נותר במקומו, אבל לראשונה מזה שש-עשרה שנים, הוא לא דיבר אלי יותר.

אין לי הרבה מה להגיד. אני אפילו לא יודעת אם צריך לשבת שבעה על הדבר הזה או לא. חשבתי לכרות אותו - מותר להסתובב עם חתיכה מתה במרכז הפרצוף? אפשר להחזיר את זה לחיים? - כי אני מודה, אני מודה, שבאמת, נכון, אולי - לא הייתי חברה מצויינת. היו יותר טובים ממני. לא הייתי מסוג אלה שיחמיאו על כל דבר שתלבשי בשופינג. לא. אני אדם אמיתי, מה לעשות, אני אמרתי לו בפרצוף כל מה שחשבתי שהוא צריך לדעת וגם מה שלא. אבל גם לי היה קר, אני מצטערת, אני מתכוונת, זה לא היה פשוט כל כך לעצור הכל ולהציל אותו.

רציתי יותר בשבילו. בשביל שנינו. וקשה לי בלי השיחות היומיות שלנו. אני מתגעגעת אליו. הוא היחיד שהסכים לדבר איתי אחרי שכל השאר הכריזו עלי חרם.

אולי באמת הייתי צריכה להשתדל בשבילו יותר.

ופ' אומרת שקר כי אני רזה מדי. אבל אנחנו מתעלמים ממנה, נכון?