אני כותבת את מה שתכננתי לשמור לעצמי כי הבנתי עד כמה אנשים לא מבינים. 

וכואב.

~

כשהייתי בת שש ילדה בגן אמרה לי שאני שמנה. זו היתה הפעם הראשונה שהקללה הזו הופנתה כלפי, ובאמת שלא רציתי להיות יותם השמן בבטן יש לו בן, אז הלכתי לאמא שלי ואמרתי שאני רוצה להרזות.

אז כן, הדיאטנית הראשונה שלי היתה בגיל שש.

זה לא שהייתי שמנה אבל הייתי עגולה. אמא שלי, שגם כן לא לגמרי חפה מבעיות אכילה בעצמה, הוטרדה מהעניין ומצאה שהרגע שבו הייתי מודעת לעצמי הוא הזמן המושלם לטפל בנושא ("או שהיית גדלה ונהפכת לשמנה ואז מתעצבנת עלי שלא לקחתי אותך לדיאטנית, אז מה עדיף? כל מה שהייתי עושה היה טעות" כדבריה).

הגנים מצויינים ואני באמת יפה. שיער שחור שבורק בכחול, עור שזוף, עצמות לחיים גבוהות. תמיד מחמאות בכל אירוע משפחתי. תמיד התייחסות למראה שלי וליופי.

הורדתי במשקל ועזבתי את הדיאטנית. כעבור שנתיים חזרתי אליה, תפריט חדש, שוב הלחם הקל והארטיקים דיאט הדוחים. שנאתי את זה, באלוהים, כל כך תיעבתי את זה, כי אבא שלי ארוך ורזה ואחותי בסדר גם היא. אמא שלי ניצלה את העובדה שהייתי בדיאטה לריקון כל הבית מממתקים וג'אנק וכולנו עברנו לאוכל בריא. והרגשתי אשמה שכולם אוכלים דברים מגעילים בגללי.

אמא שלי מקפידה עלי בלי סוף. אני מחכה שהיא תלך ואוכלת בסתר מהסירים. אחרי כמה זמן אוכל קר מהסירים הגדולים נעשה ממש טעים. אני אוכלת בכל פעם שהיא לא נמצאת, רק בשביל להרגיש את החופש הזה, גם כשאני שבעה לחלוטין או שהאוכל פשוט לא טעים. העיקר לאכול.

אני מבקשת שישלחו אותי לחוג ומקבלת חוג התעמלות.

אני שונאת להיות שם.

עוד אירועים משפחתיים. עוד מחמאות. אחותי לא יפה אז הכל מכוון אלי. יש לחץ מתמיד להיראות יפה ולרצות את כל מי שאומר שאני יפה, לספק  אנשים. יש דגש נורא גדול על המראה שלי ואני מרגישה שלאכול זה לאכזב את כולם.

שוב הרזיתי כנדרש. הפסקתי את הדיאטה. בגיל עשר פגישה שלישית, ואני כבר מספיק גדולה בשביל לדעת לכתוב, אז אני ממלאת מחברות שלמות בהשמצות אישיות. אני פרה, חזיר, יצור מגעיל ודוחה, וכולם צוחקים עלי, וגם אם נראה שלא אז הם כן, כי אני מגעילה ושמנה ואני חייבת להרזות.

מגעילה

ושמנה

שחייבת להרזות

אני בוכה בלי הפסקה על איך שאני נראית. אני מתחילה להתפתח והציצי גורם לי להרגיש כמו פרה. מסתכלים עלי יותר ברחוב וזה מטריד אותי. אני רוצה להיבלע. זה גובר ומגיע לנגיעות, מישושים, שריקות והערות. אני מנסה להיעלם, בגדים ארוכים ומבט לרצפה, משהו בי לא מניח להם. שום דבר לא עוזר ואני לא מצליחה להתרגל.

סבא שלי נפטר. אני צוחקת כשאני שומעת. אמא שלי מתפוררת לגמרי ואני מדחיקה את עצמי כדי לשמור עליה. מנחמת אותה ושוכחת שזה שורף גם לי. אני אתמודד עם זה במשך שלוש השנים הבאות, אשנא אותי ואותה ואת סבא שלי שנטש אותנו. ואת אלוהים.

הזמן עובר ואני נכנסת לדיכאון. זה היה מסוג האלה המופנמים מאוד, שהתבטאו רק בבית-ספר ובכלל לא הורגשו בבית. זה מאוד מוזר כי היה לי קשר מצויין עם ההורים שלי, ואת שניהם אני אוהבת מאוד, וגם טורחת לתעד כל ירידה שלהם על המשקל שלי במחברת הצמודה. אני שומרת את כולן כדי לקרוא ולבכות מתחת לשמיכה.

אני תופחת כמו עוגה, הלוואי שאני אתפוצץ, אני בלון, אני שוב אוכלת, אני אוהבת ממתקים, אני בולסת ממתקים, אלוהים למה אני לא כמו כולם ולמה אני לא יפה ולמה עשית שאני אסבול ככה מאיך שאני נראית.

במשך חודשיים אני לא מדברת בבית-ספר בכלל. התעלמות מוחלטת מהסביבה, היבלעות במחשב בבית, משחקים עם סכינים ועושים חתכים. אני נוסעת לסאמר סקול בלונדון ונאלצת לדחות שני ידידים מקסימים שרוצים קצת יותר מידידות. זו הפעם הראשונה שאני בחברת בנים כל כך הרבה זמן (שלום, בית-ספר דתי) וזה מרגיש מאוד מוזר.

אני מתחילה לבדוק את הדת ומגלה דברים שאני לא אוהבת. מבררת ונרתעת.

לא אוכלת יומיים וזה מרגיש נורא. המחסומים שהצבתי מתמוטטים. אני מתחילה לבלמס אוכל בטירוף, בשר קר, פסטה לא מבושלת. אני אוכלת עד שאני מתפוצצת אבל לא מצליחה להקיא. כמה נסיונות כושלים ואני ממשיכה לאכול כמו משוגעת.

אני נורא מקובלת בבית-ספר; הציונים שלי מעולים ויש לי המון חברות.

השריצה באינטרנט מובילה לפורום חנונים של הארי פוטר. אני פוגשת בחורה מקסימה שמרגישה בדיוק כמוני, יותר בוגרת ויותר גדולה, והקשר האינטרנטי מוביל לזוגיות הראשונה שלי. אנחנו נהיה ביחד שנה וחצי.

דיאטנית חדשה. היא מקופ"ח וכשהיא מסתכלת עלי אני מרגישה קטנה-קטנה ומטופשת. שפתיים דקות ומתוחות ומבט גבוה. היא נותנת לי תפריט ואני חייבת לרצות אותה ולעמוד ביעדים. המרחקים בין הפגישות ארוכים אז אני לא באמת מצליחה לעמוד בזה, ויומיים לפני כל פגישה מפסיקה לאכול ועושה המון ספורט. זה איכשהו עובד. מסתבר שיש לי אנמיה ואני מרגישה רועדת וגרוע. הברזל עובד ואני מתחזקת ומגיע למשקל היעד. 

אני עוזבת אותה ומחליטה לשמור על זה לבד.

אני משמינה מחדש. נכנסת למשטר של התעמלות והרבה. אני נואשת לאכול כמה שיותר אבל מפחדת להשמין מזה. אני מתחילה לאכול עגבניות, הרבה עגבניות, חמש-עשרה עגבניות ביום. רק לבלוע וללעוס.

אני ממשיכה לבלוס ולא להצליח להקיא. לא אוכלת במשך יום ואז טורפת את המקרר. מענישה את עצמי על כל שבירה בלקרוא את המחברת הישנות ולכתוב חדשות. לקרוע את כולן ולקנות עוד מחברות לכתוב את עצמי למוות. מחפשת דרכים להכאיב לעצמי כי כואב לי הלב וכי אני כבר שונאת אותי, אז אני חותכת. סף כאב דפוק. כואב לי.

להוציא את כל הסירים מהמקרר, לבלוע בלי ללעוס וכל הזמן לפזול אל הדלת מהפחד שמישהו יחזור ויראה אותי. אני אוכלת עם הידיים, אני נחנקת והאוכל קר וקשה ואני מנסה להספיק כמה שיותר לפני שאשתלט על עצמי ואחתוך כעונש.

אני שונאת לחתוך אבל זה מגיע לי.

אנחנו בנופש באילת ואמא שלי טובעת. ההורים נשארים שבוע בבית חולים והילדים חוזרים לבד הביתה ודואגים. מוקרנת לי בראש התמונה שלה שוכבת מונשמת. רבנו לפני כן ואני מרגישה שזה בגללי כי היא היתה מרוגזת ולא התרכזה בצלילה. הם חוזרים בסופו של דבר, היא מוכתמת בסגול, גרון פצוע, גבעול דשא קטן ושברירי.

אני מגינה עליה ועל אח שלי שלא יהיה בטראומה. מצחיקה אותו כל הדרך בעקבות האמבולנס.

אבא שלי אומר לא לספר לסבתא שלי, שלא תדאג, ואני מבינה שאסור לספר בכלל. לאף אחד. אני שומרת את העניין בסוד במשך שנה ואז נשברת ומספרת לבת-זוג.

אני זורקת את החברה בבורטאליות ויוצאת מהארון. אמא שלי צורחת בטירוף ומתחילה לבלוע כדורים ולהיחבט בדלת היציאה. אבא שלי חוסם אותה מלצאת ולנהוג. הבית חשוך שבוע, אני מגלה אותה יושבת עם שקית ניילון קשורה על הראש ומבט ריק בעיניים. לקרוע את זה ממנה, להגיד לה שהיא מפגרת וללכת לצחוק בחדר, אני לא יודעת איך להגיב.

בשבועות הקרובים היא מורידה שבע קילו והופכת לגפרור.

פסיכולוגית, סוף סוף.

אני עוברת לבית-ספר פחות דתי. אני אמורה להתרכז בלרכוש חברות אבל יותר עסוקה בלהתמודד עם יציאה מזעזעת מהארון, אקסית שבורת לב וטראומות שצפות ועולות מתגובות של אמא שלי (שאני לא דתיה - "נכשלתי בחינוך"; שאני בארבע יח"ל מתמטיקה - "מה, ביחידה של המטומטמים?").

אני שוקעת בדכאון וישנה בכל השיעורים בבית-ספר כמעט חצי שנה. מיותר לציין שהחברות המעטות שאני מצליחה לאסוף נושרות עם מצבי הרוח שלי.

אני אוכלת ואוכלת. אני לא אוכלת כי אני רעבה או כי זה טעים אלא לשם הפעולה עצמה. בשביל לאכול. אני מבשלת אצל חברה מרק, עומדת ליד הכיריים ומתחילה לשתות את כולו עם כף. הוא לוהט ונשרפת לי הלשון. נכוות לי האצבעות. כואבת לי הבטן ויש לי בחילה ואני לא מצליחה להפסיק עד שהחברה סוגרת לי את המכסה על הידיים ומחזירה אותו בכוח למקרר.

אני משמינה. החצאיות שלי לא עולות עלי.

אני מסתכלת אחורה ומבינה שלאכול רק גרם לי סבל בכל הזמן הזה.

אני מפסיקה לאכול.

אני מורידה שמונה קילו במהלך חודשיים וחצי. 

אני מנהלת מחברות השמצות חדשה וכותבת כל מה שאכלתי. אני מדברת על זה עם הפסיכולוגית שלי והיא אומרת לי שהיא סומכת עלי שאני אדע להפסיק. אני לא רוצה שהיא תסמוך עלי, אני לא יודעת, אני בכלל לא אמיצה, אני רק פחדנית שלא יודעת להתמודד עם עצמה, אני רוצה שהיא תציל אותי מעצמי. אני משקרת לאמא שלי בנוגע לאכילה שלי. אני משקרת לחברות ששואלות.

החצאיות גדולות עלי; נשארת אחת שבמידה שלי.

המחזור שלי מפסיק.

הציצי שלי קטֶן בחצי.

אני מבינה ששום דבר בחיים שלי לא באמת חשוב חוץ מלהיות רזה יותר. זה משפיע לי על הכל. לא אכפת לי יותר משום דבר. אני יפהפייה כי כולם אומרים אבל אני לא מצליחה להאמין לזה. אני לא רואה אדם יפה במראה; אני רואה פיל. הציונים שלי יורדים ממאיות לתישעימים. אני מתרכזת בלא לאכול ולא מצליחה להתחבר עם בנות. נגמרו לי הדמעות; אני לא מצליחה לבכות, להקיא או לחתוך את עצמי.

~~

ואז אני נתקלת בתגובה בפוסט כלשהו שמדברת על הסטיגמה שיש כלפי בנות עם הפרעת אכילה. שאנחנו חלשות, רודפות אחרי שליטה עצמית, נואשות לתשומת לב ומכחישות את עצמנו למוות. שום דבר מהדברים האלה לא נכון. הפרעת אכילה היא מחלה לכל דבר. יכול להיות שגם אם אמא שלי לא היתה מעודדת את זה ככה זה היה מגיע לבד. לא חייבים רקע מוקדם. לא חייב להיות קשר ללחץ של האופנה על הגזרה שלנו. לא חייבים להיות מכוערים או טיפשים בשביל זה. זה פגם, זה מחלת נפש. אפשר לטפל בזה ואפשר שההשלכות הרות אסון. אפשר לשלוט בזה אבל זה נורא קשה. יש מודעות מוחלטת מצד החולות וזה בכלל לא משנה.

יקרים שלי,

זו מחלה לכל דבר.

ואל תמהרו לשפוט כי אי אפשר באמת להבין עד שאתה לא באמת שם.

השיחות-מוסר שלכם לחלוטין מיותרות. אבל אם יש לכם חברה כזה, קרובת משפחה, ידידה... פשוט תהיו שם בשבילה. ההתעסקות בזה גורמת לבדידות. קשה לנהל חיים רגילים כשאתה עסוק באובססיה הזו ושומר את כל העניין בסוד. אתם לא צריכים ללחוץ עליה שתספר לכם את כל הפרטים. פשוט תנו את התחושה שיהיה בסדר, ושאתם שם, ושאתם תאהבו אותה בכל משקל.

אני הייתי שם כשאמא שלי נשברה לרסיסים שוב ושוב באשמתי. כאב לי כל כך אבל מישהו היה חייב להחזיק אותה. הייתי רוצה שהיא תהיה המשענת שלי עכשיו אבל אין לה את היכולת.

יש לי חברה אחת שיודעת על העניין ומחזיקה אותי בגבול השפיות. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.

אל תתעלמו.

אנחנו צריכות עזרה.

*וכמובן שאני מדברת בשם עצמי ויש שלא יסכימו איתי וכדומה. כל אחד וחוסר דעתו.