אני לא מצליחה להבין.. אולי תוכלו להסביר לי...
תהרגו אותי אבל אני לא יכולה להבין את הבנות שנכנסות להפרעה הזאת מרצון, את אלה שרוצות להיות חולות בזה..
למה לאחל לעצמך לחלות? הרי זה לא סתם.. זאת מחלה...
והרי זאת לא מחלה "כיפית" ששנשארים בבית, שוכבים במיטה ואמא דואגת וכולם מרחמים עלייך ומפנקים אותך.. זה לא דומה לזה אפילו!
זה גורם לך לאבד את החברים, את האמון של כולם, את האהבה של המשפחה, של ההורים, של האחים..
חיי חברה? אפס.. הרי אף אחד לא אוהב אנשים חולים
צבא? אם אושפזת או שיש עלייך חתכים או שעברת איבחון פסיכאטרי/ פסיכולוגי שלא נעשה באופן פרטי ונעשה דרך ביטוח הבריאות שלך... את יכולה לשכוח מזה.. צה"ל לא רוצה בתוכו מופרעים.. הרי נותנים לך נשק.. צריך שתהיי בריאה מבחינה נפשית.. ישחררו אותך בלי למצמץ אפילו!
חבר? הרי אין חיי חברה.. וגם אם תצליחי למצוא אחד כזה.. הרי מי רוצה להתעסק עם מישהי שהיא חולת נפש?
להקים משפחה? ולדפוק גם לילדים שלך את החיים? לקחת סיכון שיש מצב שהם יצאו כמוך? לדעת מראש שהם לעולם לא יהיו נורמלים? כי הרי הסיכוי שלך ללדת ילד בריא מבחינה פיזית כשלגוף שלך יש כ"כ הרבה חסכים מפעם זה כמעט בלתי אפשרי.. בריא מבחינה נפשית? הרי אם תהיה לו אמא חולה הוא לא יכול לגדול בריא... והרי מי אמר בכלל שתוכלי ללדת? כדי לשרוד הגוף מכבה את הדברים שהם כאילו הכי פחות חשובים לו.. אז הוא יוותר על השיער, ועל ציפורניים חזקות, וכן.. גם על המחזור שלך.. והבעיות שנגרמות בקיבה כתוצאה מזה.. ולא נתחיל בכלל לדבר על קרעים בוושת שנוצרים כתוצאה מהקאות ממושכות... והעור? הוא נעשה עדין כ"כ! כל נגיעה הכי קטנה גורמת לפצע, לסימן כחול, לחתך.. והכאבי ראש? אין בכלל איך לתאר את זה.. כי הרי אי אפשר לישון עם ההפרעה... מתעוררים בערך כל שעה.. והשיניים? המצב שלהן פשוט נוראי..
והכסף שההורים יצטרכו לבזבז על הטיפולים כדי להחזיר אותך למצב נורמלי? הרי זה עולה הון! את הולכת לרושש את המשפחה שלך כמעט לגמרי
בלימודים? המצב מתדרדר מאוד מהר.. כי אי אפשר ללמוד כשכל המחשבות שלך סובבות סביב האוכל..
תהרגו אותי.. אבל אני לא יכולה להבין למה לעשות מעשה כ"כ אגואיסטי.. אם את לא חולה בזה למה בכוח? המחלה הזאת לא משפיעה רק עלייך.. היא משפיעה על כל אחד ואחד מהסובבים אותך! תגידי שזה הגוף שלך ואת תעשי מה שאת רוצה.. אחלה.. אבל יש אנשים שאוהבים אותך.. בטוח יש כאלה.. לפחות אחד והם לא ייתנו לך לעשות את זה.. יכאב להם כ"כ.. למה לגרום להם לסבל? במחלה הזאת לא מאבדים רק משקל.. מאבדים גם את עצמך, את השפיות שלך, את מי שאת.. לא חבל?
אני לא יודעת למה המחלה הזאת כ"כ מושכת.. אני רואה פה בנות ממש ממש צעירות.. צעירות ממני.. (ואני לא כזאת מבוגרת...) בנות 12,13,14 ואפילו פחות שיש להן בלוגים ובהם הן מתעדות את הימים שלהן.. כמה הן אכלו ומה.. למה ילדה בריאה וצעירה כ"כ צריכה לספור קלוריות? הרי הגוף שלך לא התפתח לגמרי.. למה להרוס את ההתפתחות שלו ע"י הרעבות/ הקאות? למה לכן להיות כמוני?
אולי זה בגלל התופעת לוואי של ההפרעה הזאת.. הרזון שכ"כ שולט בחיינו... אבל זו תופעת לוואי! עם הרזון הזה באות הפרעות נפשיות קשות כ"כ! כ"כ קשה לצאת מהן.. אז למה להיכנס אליהן בכוח? וזה לא קל להרעיב את עצמך... זה די קשה אפילו.. לפחות בהתחלה.. אני כבר די התרגלתי אחרי 3 שנים שזה דבר קבוע בחיי... וההקאות? זה הרי כ"כ כואב לקרוע את הגרון שלך כל פעם מחדש!
ההפרעה הזאת לא שווה את זה.. לא את הכאבים, לא את הרזון, לא התשומת לב שמקבלים בגללה (והיא שלילית בד"כ כי היא באה מרחמים, אנשים ירחמו עלייך),לא את הקושי ולא את החיים שלך! יש כ"כ הרבה דרכים טובות יותר להשיג רזון שבהן לא תאבדי את כל מה שאת!
ובעניין אחר לגמרי, אני יודעת שבנות כאן התעניינו..
אז התחלתי ולא התחלתי היום את הדיאטה...
לא התחלתי כי קמתי בבוקר ופשוט גיליתי שכל הבית מפוצץ באוכל... ואיך לא? אין שומדבר בריא בבית (ואין לי בעייה להתמודד עם אוכל לא בריא, אני פשוט צריכה שיהיה לי אוכל בריא לחיות ממנו) מסתבר שכל הבית החליט שהוא אוכל את כ-ל התפוחים שלי, את כ-ל הביצים, את הבשר, את הטוסטעים, את התה, את החלב 1%... שכחתי משהו? אה כן.. את הירקות, את הלימונים, את ה-כ-ל!
אבל התחלתי בערך... הלכתי לקנות לעצמי אוכל היום... ושתיתי את האייסקפה האהוב שלי בפעם האחרונה (:
ככה שיש לי מה לאכול מחר (:
גם הייתי היום בקניון וראיתי את כל הבגדים היפים שאני כ"כ רוצה לקנות וייראו עליי זוועה עכשיו אז ככה שיש לי מוטיבציה P:
וגם כל היום אני ואמא דיברנו על הטיסה לארה"ב.. ואז הכתה בי העובדה שעוד חודשיים וחצי אני שם.. ואני רוצה להיות מסוגלת לקנות בגדים יפים שייראו טוב! אז אני צריכה לשקול 48 עד הטיסה! ואני מסוגלת.. אני יודעת שאני מסוגלת.. הרי כבר הצלחתי לרדת פעם אחת 9.5 קילו תוך חודש.. (כןכן!) וגם הבטחתי לעצמי שבשנה הבאה אני חוזרת לבית ספר רזה ויפה ולא בתור השמנה.. למרות שיש יותר ממני אבל נוו.. ובכלל... עוד חצי שנה אח שלי מתחתן! אז זה הכי הכי מוטיבציה שיש! חודשיים לרדת עד 48?
אני ממש צריכה כבר לכתוב את הרשימות... כמה שאין לי כוח לזה.. אני כל הזמן רק דוחה ודוחה את זה.. אווףף!!!
אז יקרות שלי.. תחיו!
אתן אף פעם לא יכולות לדעת מתי הכל ייגמר..
תנצלו כל רגע וכל שנייה..
ואל תעשו שטויות..
אוהבת אתכן! את כולכן!
אז עד הפוסט הבא -
חיבוקים ונשיקות לכולן! ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: