"אוקיי מאמי אז מחר אני אצלך?"

"כן,דברי איתי כבר.."

"אחלה,ביי מתוק,אוהבת אותך"

"גם אני אוהב אותך מתוקה שלי"

נושקים אחד לשניה.

קמה מהכיסא ויוצאת מהאוטובוס.

הגעתי לשביל מוזר..מלא משני הצדדים בפרחים,שיחים ועצים יפים.

הכל כל כך בהיר וצבעוני..'מוזר' חושבת לעצמי.

מסתכלת על עצמי. עדיין עם הג'ינס והחולצה הצהובה שלבשתי מההתחלה,אבל...משום  מה..

אני מחזיקה מעין קלסר מוזר ביד. 'זה לא זכור לי' מעוותת את פניי.

'נו טוב..'  וממשיכה ללכת בשביל.

מגיעה לסוף השביל פונה ימינה ופתאום  מוצאת עצמי בבית הספר.

למרות שהבית ספר הזה לא מוכר ונראה נורא מוזר, משהו בראש מכיר את האזור.

מכיר ממש טוב.

מוצאת עצמי בלי בגדים,עטופה אך ורק במגבת,מפלסת את דרכי בין התלמידים המגחחים.

'לאן אני הולכת?' חושבת לעצמי..

לפתע הקלסר כבר לא קלסר,והוא הפך לאיזה אבן אדומה חומה (?) שכזאת.

בדרך נתקלת  בחבורת בנות שחולפות על פניי ואומרות "מה קורה *שם לא מובן*?"

"אמ..בסדר?" נעצרת במקומי מופתעת.  'זה לא שמי..' עדיין מבולבלת  מכל העניין.

הילדה מצחקקת "האאח..זה *שוב השם הלא מובן* שאני מכירה"

מחכה  שנייה ואז מנערת את ראשי וממשיכה ללכת.

אפילו בלי לדעת למה וכשבראש מהדהדת  רק  המילה 'מהר..מהר יותר'

לפתע  דלת ענקית מתייצבת מולי על קיר ארוך וענקי.

עולה על שלושת המדרגות המהדרות את הדרך לכניסה,פותחת את הדלת,

ומגיעה לחדר הכי מסובך שיש,מדרגות בכל מקום,קומות מוזרות,אבל זה מעין חדר  מעונות של הבנות.

פתאום משום מקום כוח מוזר מקיף אותי ומרים אותי כמעט מעולפת באויר.

האבן נחלקת לשתיים,לשתי  עיגולי כוח שבתוכם נמצאים שני חתיכות מהאבן.

אני,כמובן,צריכה לבחור מבין שני האבנים,ובו זמנית אני שומעת קולות..

"היא זאת שצריכה להחליט על גורלה.."

"אבל היא לא יודעת איך להתמודד עם כוח כזה"

"גורלה  לא ייקבע על ידי אחרים,אלא על פי החלטתה בלבד"

"אבל היא עוד קטנה מה היא יודעת על"

"היא האחת והיא זאת שתקבע את גורלה,ואני לא  ארשה לשמוע שום התנגדות לכך!"

"כן..כן אדוני. אני..אני מתנצל"

בקושי יכלתי לנשום..עצמתי את עיניי מרוב מאמץ.

ניסיתי להשתחרר אבל לא הצלחתי.

עד שלבסוף ....התעוררתי.

-

כמובן שאני לא זוכרת את כלללללללללל החלום,כי היה הרבה יותר מוזר.

אבל הנה החלקים שאני כן זוכרת.

האאחח...למה.למה דווקא אני? זה כי אני שחורה?!?!..............ביצ'ס.