הפסיכולוגית אמרה לי ששוררת מעלי עננה אפורה שהולכת איתי ביחד. קשה לי להבין מדוע היא בחרה בי, ומה עשיתי לה, אבל היא מאיזושהי סיבה בחרה אותי ולא עוזבת. קשה לי לתאר את המצב שעובר עליי עכשיו במילים כלא יותר אחר מאשר דיכאון. איבדתי רצון ומשמעות לעולם הזה וכל מה שבא לי זה להיעלם, להישאר במיטה שלי ולהתעטף משני הצדדים בשמיכה גדולה ועבה, לשים איזה פרק בנטפליקס ולשקוע בסדרה. 

הדבר היחידי שבא לי להרגיש זה רגשות של אחרים, להיסחף לחיים של אחרים (לא הסרט) ולשכוח לרגע מי אני ומה אני עושה כאן. כשאני עושה את זה אני מבינה שזה לא בסדר ושבעצם אני לא עושה כלום, אך זה כל כך הרבה יותר מספק מלהשלים יום עבודה ולהכיל אנשים ודברים משתנים. אני מרגישה קצת כמו תיירת במוזיאון, קצת מסתכלת מסביב, נוגעת מידי פעם ביצירות, אך לא לוקחת שום דבר הביתה, לא נקשרת לשום דבר ופוסלת מראש היקשרות כלשהי למשהו או למישהו. אני צריכה קצת שקט, קצת כלום מסביבי. נמאס לי מכל הבא ושב, נמאס לי מכל ההיקשרות והפרידה ונמאס לי להתאכזב מאנשים.

הלוואי ושכל יום היה אפשר לקחת יום מחלה.