ההורים
של מיכל [הקו-ייר
למי שלא זוכר, שזה
בעצם אומר עוד ישראלית
שלומדת איתי באותו מחזור
בקולג'] וההורים שלי באו
לקולג' לכבוד טקס הסיום.
המשפט הראשון, או השני,
שאבא של מיכל אמר
לי כשנפגשנו בקולג' היה "מה
עם איזה פוסט?". יורם,
הוא קורא קבוע בבלוג
[מה נשמע יורם?], מסתבר
שהוא שרד את כל
השנתיים האלה, והוא התלונן
שלא כתבתי כבר הרבה
זמן. אמרתי לו שאני
עוד לא מוכנה לסכם
את החוויה של יודבליוסי,
אז אני מחכה עם
פוסט הסיום עד שאגיע
לישראל. הוא אמר לי
לכתוב פוסט הקדמה, ועניתי
לו שרציתי לכתוב אחד
כזה בימים שאחרי שסיימתי
את כל המבחנים לבין
הטקס סיום, אבל לא
הצלחתי למצוא זמן בתוך
כל הטירוף. הוא אמר
שזה תירוץ לא מוצדק,
"נו אבל רק פוסט
מבוא, מה, לקוראים הקבועים
אין איזו זכות הצבעה
בעניין?" הוא אמר, אם
אני זוכרת נכון, או
משהו בסגנון הזה. צחקתי,
ואמרתי לו שהוא צודק,
שיחכה שבוע בערך ואני
אכין לו פוסט "מבוא
ליורם".
אז הנה יורם- זה
בשבילך. וגם בשביל כל
שאר הקוראים הקבועים, אם
בכלל יש כאלו כמובן,
חוץ מההורים שלי.
אני אשתף אתכם בלו"ז שהיה לי-
היום האחרון ללימודים היה
ה24.4. באותו יום הייתה
לנו ארוחה גדולה, כל
הסקנדיירס והמורים. יצאנו לאיזו מסעדה
קרובה לקולג' והעברנו את
הערב בדיבורים והנאה. הקולג' הכין
לנו קפסולת זמן, מן
קופסא שיכולנו לשים בתוכה
זכרונות וכל מה שאנחנו
רוצים למעשה. הקופסא הזאת
תישמר במשרדים של הקולג',
ובפגישת מחזור בעוד 10 שנים
נפתח אותה ונקבל את
הדברים חזרה. כשחזרנו לקולג',
הלכנו כל הסקנדיירס לבניין
של הביתספר שלנו, והעברנו
שם את הלילה [אני
נמנעת מפרטים למען אנשים
שיחוו את הקולג' בעתיד].
בזמן שהיינו במסעדה, הפירסטיירס
מתחו אותנו, ובילגנו לנו
את כל החדרים. באמת
שלא ציפיתי שהפיירסטיר החמוד
והתמים שלי יגע לי
בחדר, אבל מסתבר שהשדון
הזה שחקן יותר טוב
משציפיתי. כשהגעתי לחדר, הוא
היה הפוך לחלוטין. ביחד
עם הפיירסטירס של הרומייט שלי,
הם הוציאו לנו את
כל המזרונים מהחדר, על המיטה
שלי היו כל הנעליים
שלי, מה שהיה לי
על השולחן עבר לתוך
הארון, מה שהיה על
הקיר, גם עבר לתוך
הארון, מה שהיה על
המיטה של השותפה שלי
עבר להיות על השולחן
שלי, על המיטה של
השותפה שלי הם שמו
עשרות כוסות פלסטיק מלאות
במים, וכל החלל שאמור
להיות פנוי בדרך כלל
נתפס ע"י שני
מעמדי כביסה. אוח, זה
באמת היה נוראי. וזה
היה רק החדר שלי,
כן? עכשיו תדמיינו שבעים
אחוז מהחדרים של הסקנדיירס
בסגנון הזה. אז בתמורה
לתעלול הזה, תיכננו לנקום
בפירסטיירס, הקמנו אותם בשש
בבוקר, הוצאנו אותם מהמיטה,
שלחנו את כולם למדשאה,
ועשינו להם שעת התעמלות
בוקר בסגנון צבאי. זה
היה נפלא.
ביום שאחרי זה, ה25.4
אחרי זה התחיל 'שבוע
למידה' לפני המבחנים הסופיים.
האמת שזה היה 10 ימים,
אבל גם זה הרגיש
קצר מידי. עברתי רשמית
לספרייה בימים האלו, באמת
פתחתי לי שם חדר
משלי. כל הספרים, המחברות,
הסיכומים, העטים, הדפים, המחשב,
המטענים, כל חיי, עברו
לשולחן ומדפים של אחת
הפינות בספרייה. מ8 בבוקר, כשהספרייה
נפתחת, ועד 10 וחצי בלילה,
כשהספרייה נסגרת, למדנו. והאמת
שהיה יום אחד שנשארתי
לא חוקית עד איזה
2 בלילה. זה היה מרתון
מטורף.
יום המבחנים הראשון היה
ה5.5, נפתח עם 2 מבחנים.
למחרת היו לי ארבעה.
אחרי זה שניים אני
חושבת, ובקיצור, 17 מבחנים בשמונה ימים,
עם שני ימי חופש,
תודה לסופ"ש הנפלא, איפה
שהוא באמצע. אתם בישראל
מתלוננים על שתי בגרויות
באותו שבוע? חה. תדעו
שיש יותר גרוע. סתם,
אני צוחקת. אבל בכללי
אני חושבת שעבר בשלום.
המבחן האחרון היה ב14.5,
ואז היו לי 9 ימים
של חופש גמור. הדבר
הראשון שעשיתי אחרי המבחן
האחרון היה להתקלח, להסיר
את כל העול של
12 שנות הלימוד מעליי. שלום
ולא להתראות בעתיד הקרוב.
ואחרי זה, הייתי כל
כך נרגשת שלא הצלחתי
אפילו להרדם כמו שצריך
בלילה, ואפילו חלמתי על
המבחן בביולוגיה אני חושבת. ימי
החופש היו כל כך
יפים. בימים הראשונים הייתי
כל כך נפעמת מהחוסר
מחוייבות שהיה לי, שלפעמים
לא ידעתי מה לעשות.
לא הייתי משועממת, וזה
לא שלא היו לי
רעיונות, אבל לא ידעתי
איפה להתחיל, מה לעשות
קודם.
אבל אחרי ארבעה או
חמישה ימים בערך, ועד
היום שאחרי טקס הסיום,
אני מרגישה שנכנסו כל
הקולג' למן מערבולת, הוריקן
ללא הפסקה. הלילות הפכו
קצרים יותר ויותר, והימים
התחברו זה אל זה.
פשוט כי רצינו לנצל
כל דקה שיכולנו בשביל
להיות ביחד, לצחוק עוד
קצת, וליצור עוד קצת
זיכרונות. הרגשנו יותר ויותר
את הפרידה מתקרבת בצעדי
ענק, וכמה מעט אפשר
להספיק בזמן שנותר לנו
ביחד. פתאום
כבר הגיע הלילה שלפני
טקס הסיום, עם מופע
שהפירסטיירס הכינו לסקנדיירס, והתחיל
הבכי רשמית. אחריו ירדנו
כולם לנמל-ים הקטן
שיש לנו וחתמנו אחד
לשני על הספרי מחזור
עד 4 או חמש לפנות
בוקר, ובכינו עוד טיפה.
והנה אנחנו כבר ביום
הגדול, טקס הסיום, ה24.5.
כולם מקבלים תעודות, כולם
שמחים. כולם עולים לבמה,
שרים את שיר הסיום,
שיר שהמחזור שלנו כתב,
כולם בוכים. ואז הפרידות
שאחרי טקס הסיום, שנמשכו
עד אחר הצהריים של
היום של אחרי. כולם
מתאספים בתחנת אוטובוס של
הכפר, מתחבקים, בוכים, לא מאמינים.
ואז ווואעעע.
אני באמת לא מוכנה
עדיין לכתוב פוסט סיום.
אני לא באמת מוכנה
להיכנס לתוך כל המחשבות
של הסוף, וליצור מהן
תובנות.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר לכם את הסוף.
הסוף הוא קורע לב הסוף מרומם נפש הסוף נותן תקווה ליצור מכל מה שקיבלנו הסוף מלא בפחד זועק, מפוצץ את הבועה הסוף מפריד ביני לבין יקירי ליבי הסוף מחזיר אותי לאהובי נפשי הסוף לא נוכח, אלא רק מרחף כאן כמו ענן מאיים על העתיד הסוף יתקוף ברגעים שההתחלה תהיה חלשה, מטבעה הסוף מפגיש אותנו עם העולם האמיתי, מוריד חומות הגנה הסוף אומר שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים בתור מי שאנחנו היום, ובפעם הבא שנשלח יד למגע, האהבה אמנם תהיה אותה האהבה, אבל הפער האנושי ביננו יהיה זר. אני חושבת שזה הוא שורש הבעיה. אבל הסוף גם מצביע על כל הטוב שחווינו כאן, והסוף אומר שכבר יש לי בכיס את השלב הבא. הסוף הוא טוב, הסוף הוא רע, הסוף הוא מעגל החיים ושחרור לחירות, מן חזרה לאמא אדמה, ובנייה חדשה, יותר יציבה, אולי.
אני מרגישה קצת לכודה בין שני קטעי דרך. אז עד שהסוף של יודלביוסי יגמר, וההשתקעות בישראל תתחיל, אני אתן לעצמי לשחות קצת במחשבות שלי, ואכתוב לכם כשהיומיום שלי יצבע באור קצת אחר. רק חשוב לי להסביר- העצב והכאב לא מגיעים מתוך חוסר רצון לחזור לישראל. הבכי לא אומר ששכחנו שיש לנו גם בית במקום שבו המשפחות שלנו שוכנות. זו פשוט פרידה מלא בחוסר וודאות. פרידה עטופה בשאלות של מכאן לאן. איך להשאיר את מי שאני בקולג' גם מחוץ לקולג', איך להכניס את השנתיים האלו תחת כותרת 'חוויה' ולהוציא אותן מכותרת 'חיי היומיום שלי', איך מתמודדים עם ההעברה של כל הקשרים הפיזיים שביססנו בקולג' לתוך קשרים וירטואלים, והרשימה רק נמשכת. זו דווקא השקיקה לחזור כבר לישראל ולהתחיל להשתקע שם מחדש, היא זו שעוזרת להתמודד עם הפרידה, היא זו שיוצרת ציפייה. אז תדעו שאני ממש מתרגשת לחיות איתכם שוב באותה מדינה. בנתיים אני מטיילת. הייתי יומיים בפדובה, ועכשיו 8 ימים בפולין, עוד יומיים באיטליה, ואשוב לזרועותיכם. נתראה בקרוב, אוהבת טריליון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: