ביום חמישי בצהריים גיליתי שהרגנו להם את הרמטכ"ל, והאמת שהייתי מאוכזבת
"מה לעזאזל הם עושים? למה להתחיל עוד באלגן?"
אבל לא התעמקתי, קיוויתי שזה פשוט יעלם כמו שזה הופיע, לא תיארתי לעצמי שיהיה באלגן כזה.. גדול.
על הירי העוצמתי על ישראל גיליתי רק אחרי כמה שעות, והייתי בשוק.
"מה? מתי? איך? למה? מלחמה?"
בהמשך ראיתי שהמון אנשים שינו את התמונת פרופיל שלהם בפייסבוק למסך שחור עם סרט אדום וכיתוב "FOR GAZA", ודף הבית הוצף בסטטוסים עם ביקורת חזקה על ישראל והצבא הישראלי.
"You call it self-defense, I call it a crime against humanity. You call it security, I call it occupation. You call it protection, I call it inhumanity. You call it reasoning, I call it indoctrination. You call it democracy, I call it racist establishment. You call it freedom, I call it apartheid. This is not war, this is a massacre. The wall will fall, the siege will end, the freedom will ring from the river to the sea. May Allah shelter the people of Gaza in His boundless mercy today and forever after. Ameen."
"זאת המדינה שלי שהם מדברים עליה. זה צבא ההגנה שלי, הבית שלי, העם שלי, העבר-הווה-עתיד שלי, הזהות הלאומית שלי. זה נשמע כל כך אכזרי, אבל יש אנשים שמאמינים שזה נכון. איך זה הגיוניייייייי?!"
"איך זה שאנשים לא יודעים שכל שנה חמאס יורה מאות רקטות על ישראל? איך אנשים לא מבינים שיש סיבה מאחורי המעשים שלנו? איך אנשים מסוגלים לחשוב שהמטרה שלנו זה להרוג אותם? איך זה שתומכים בחמאס, בארגון טרור, כשהם למעשה תוקפניים אלינו? למה הם לא מבינים שאנחנו חייבים להגן על עצמנו או שלא תהיה ישראל?"
"אבל.... אולי הם לא טועים במאה אחוז. אולי התגובה שלנו חריפה מידי, אולי אנחנו צריכים להתחשב בעובדה שאין להם אמצעי הגנה, אולי אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חוסמים אותם מחיים נורמאלים כמו שלנו יש במודיעין, בת"א, בירושלים, בראשון לציון, במדינת ישראל. אולי גם הם מרגישים שהם חייבים להגן על עצמם. "
היה נורא קשה לשמוע על כל ה"מבצע" הזה ממרחק כזה. כל יום הזרקתי לעצמי שעות של ynet, mako, BBC לוריד, ורק חיכיתי לראות שיפור. לא ידעתי אם הכל נשמע הרבה יותר נורא כי אני לא בארץ, או שזה באמת כזה נורא כמו שהתקשורת מתארת. מצד אחד נטרפה עליי דעתי, מצד שני לא רציתי לא לחיות את החיי יודבליוסי עד הסוף, ככה שהמשכתי להנות מכל רגע שלא הייתי ליד המחשב [חחח]. אנשים שאלו אותי מה שלומי ומה שלום המשפחה שלי, ולא ידעתי מאיפה להתחיל לענות להם בלי שכל הרגשות יתקפו אותי.
הטריף אותי לדעת שאני לומדת למבחן בביולוגיה בזמן שאנשים מסתתרים במקלטים.
הפחיד אותי לדעת שהטילים מגיעים עד תל אביב, משמע גם מודיעין בסיכון.
הכאיב לי לראות תמונות של עזה מלאה בעשן מהרקטות שלנו, של האיצטדיון שלהם מפוצץ, לחשוב על כמות ההרס שיש שם. העציב אותי כמות האנשים שמתו. ישראלים ופלסטינאים, המספרים לא משנים, כולם בסופו של דבר היו בני אדם, עם רגשות, מחשבות ואמונות, כמוני וכמוך.
תהיתי אם אנחנו עדיין בשלב של ההגנה או שכבר ברור לכולם שאנחנו מתקיפים אותם.
עיצבנה אותי כמות הטילים שהם שלחו על ישראל! ועיצבנה אותי כמות הטילים שישראל שלחה עליהם.
הכעיס אותי לראות תמיכה בכניסה קרקעית לעזה, הכעיס אותי לראות אנשים מבקשים מביבי לפרק להם את הצורה.
כאב לי שאנשים לא הבינו שזה מספיק. משני הצדדים. הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה. לא ליום-יומיים, לטווח ארוך.
והתבלבלתי בטירוף! במי אני תומכת? את מי לייצג? התחלתי כימנית, עברתי לשמאלנית, חזרתי לימנית, ועכשיו אני הכי ניטרלית שאני יכולה [אבל בצד הישראלי כן?]
תמיד האמנתי שאין כאן צד אחד טועה וצד אחד צודק, אבל דוגרי, המשכתי לחפש אשמים. כי זה האינסטינקט-
יש בעיה, אז צריך למצוא פתרון. כדי ליישם את הפתרון צריך למצוא את האשם.
עד שהבנתי שאני חייבת להפסיק.
כי זה בלתי אפשרי למצוא רק אשם אחד בקונפליקט הזה. הוא נמשך כל כך הרבה זמן שאי אפשר להגיד מי התחיל. שני הצדדים נוהגים בתוקפנות ופוגעים בצד השני, אז איך אפשר להגיד שחור או לבן? מעבר לזה שאין כאן אמצעי השוואה, התקשורת מאכילה אותנו בכפית מפלסטיק, אין לנו מידע יציב בידיים, לכל צד יש עובדות שונות על אותו מקרה, המציאות האובייקטיבית מעורפלת. הכל יותר מידי אמוציונאלי והשנאה מגלגלת כמו כדור שלג, איך אפשר לעשות הסכם בין אנשים שלא סומכים אחד על השני?
זה לא שהמלחמה לא צודקת. זאת פשוט הדרך השגויה..
אני מקבלת שממשלת ישראל הייתה חייבת לעשות משהו עם העובדה שתושבי הדרום חיו בסכנה מתמדת בגלל הרקטות המטומטמות מעזה.
אני מקבלת את זה שחמאס היה חייב להגיב על המוות של אחד המובילים שלו ועל אורח החיים שהם נמצאים בו.
אני מקבלת את זה שלשני הצדדים יש סיבות למעשים שלהם. אני לא מקבלת את המעשים.
אבל בסופו של דבר, זה נורא קל לדבר. אני תוהה מה אני הייתי עושה אם הייתי הראש ממשלה....... או מה הייתי מרגישה אם הייתי פלסטינאית שגרה בעזה.....
אני תמיד תוהה אם אני מאמינה במה שאני מאמינה [בכללי] בגלל
המציאות שבה גדלתי, המדינה, העיר, האנשים שהיו סביבי, החדשות ששמעתי, המורים שלימדו אותי וכו',
או בגלל שאני באמת מאמינה בזה. ?
בגלל כל הבאלגן החלטנו שאנחנו לא יכולות לתת לקולג' לשמוע רק את התקשורת, היינו חייבות להגן על ישראל ועל המעשים שלה. ביום שלישי בערב אירגנו דיון\פרזנטציה על הקונפליקט, ההיסטוריה משני הצדדים, ואיך נראה "עמוד ענן" משני הצדדים. הצגנו את הדעה של הממשלה\חברה בארץ וגם את הדעות האישיות שלנו, והפלסטינאים הציגו את הצד שלהם.
הגיעו יותר מ60 אנשים, האווירה בקהל הייתה קצת מתוחה כי היה ברור מי תומך בפלסטין ומי תומך בישראל, היה לנו הרבה מה להגיד אבל כל המילים התערבבו ולא היה מספיק זמן, וזה לא התנהל כדיון כמו שציפיתי אלא יותר כפרזנטציה שלנו וקצת שאלות, אבל אני חושבת שהייתה אווירה מאוד מכבדת, אנשים באמת התעניינו במה שיש לנו להגיד ואף אחד לא ממש תקף אותנו. בסופו של דבר אני חושבת שהקונפליקט הזה יותר מידי מסובך ואף אחד לא יוכל להבין לגמרי את הסיטואציה שלנו ואת הסיטואציה של הפלסטינאים בו זמנית, אז אני חושבת שעשינו הכי טוב שיכלנו.
אני חושבת שהצלחנו להבהיר לאנשים שהפלסטינאים הם לא היחידים שנפגעים מהמצב הזה ולייצג קצת יותר את המציאות הישראלית, אז אני שמחה שהצלחנו להוציא את זה לפועל למרות שיש נקודות לשיפור.
קיבלנו אחרי זה פידבאק מאנשים שהם מעריכים את העובדה שדיברנו על הקונפליקט למרות שהוא חלק מאוד רגיש בחיים שלנו, וזה מאוד מחמם את הלב :)
*אני אישית מקווה להמשיך וליצור פעילות שחושפת עוד קונפליקטים שונים מרחבי העולם, או בכללי תרבויות*
עכשיו כולם נורא שמחים שנקבעה הפסקת אש, אבל אני לא חושבת שהם יודעים שהיא לא באמת נכנסה לתוקף ושחמאס המשיך לירות על הדרום. אני מקווה שזה כבר נעצר\יעצר סופית.
בסופו של דבר, היה לי קשה השבוע, אבל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם האנשים כאן לא היו כל כך תומכים ומבינים, ואני מעריכה כל רגע.
גם בגלל הפרזנטציה שלנו יצא לי לדבר עם הסקנדייר הפלסטינאי בפעם הראשונה ולהכיר אותו קצת יותר בתור בנאדם, והאמת שהוא ממש חמוד, אז כל עוד לא מדברים על פוליטיקה הכל טוב [;
בכל מקרה, המקום הזה נפלא ומדהים אותי כל פעם מחדש.
ועוד שלושה שבועות אני בישראל! התחלתי משלושה וחצי חודשים, מתי הזמן הספיק לעבור כלכך מהר????
אני לא יודעת אם אני רוצה שתיגמר המחצית הזאת, כי אז תתחיל המחצית הבאה, ואז יהיה לחץ מטורף בלימודים, ואז נהיה קרובים לסוף השנה ולפרידה מהסקנדיירס שלנו ו.... :(
אבל אני אשמח לכמה ימים של שקט עם האנשים שאני אוהבת בישראל (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: