יש לי כולכך הרבה לכתוב אך אינני מצליחה לסדר את חוטי המחשבה. אני מרגישה מוצפת ..ומפוחדת להיחשף לומר את כול מה שמטריד אותי..ואוליי אני חושפת יותר מידי..אני רוצה לצאת מההרגשה העצובה אך זה הדבר היחיד שאני מכירה.

יש בי עצב גדול אני חושבת לשים קץ לחיי..אני לא יכולה לסבול עוד. אני לא מצליחה להוציא את עצמי מתוך התסכול.

אני לא מצליחה להתקשר להתחבר לאנשים באמת לאהוב ולסמוך. אני חושבת מחשבות רעות על אנשים ..שכול מה שהם רוצים זה להרוס אותי או שלא אכפת להם ..הם רק רוצים להרגיש טוב עם עצמם..אז הם סביבי..כדי לחייך..ולהרגיש יפה..ואולי גם ככה אני מתייחסת אליהם..

יש לי מגבלה גופנית אשר מקשה על חיי..הוריי נטשו אותי..ועכשיו הם מנסים לתקן אך בדרכם.

יש לי אחות שמצעבנת אותי לפעמים יש ביננו תחרות סמויה שגורמת לי להרגיש כאילו אני כלום כאילו אני חיקוי לא מוצלח שלה..כאילו וכאילו..שבעצם היא כלום..

הרגליים שלי מגעילות אותי וכולם מתסכלים עליי שאני הולכת לקנות..אני מרגישה חייזר לפםעמים..

אני תוהה מזה העולם הזה?..אין משמעות?..אין אלוהים..אין כלום ..ואני לומדת רק עכשיו את כול זה..

אולי המשמעות שלנו היא בלהרוג את עצמנו ולעבור חיים כול פעם..הרי אין גן עדן ..כול מה שחשבתי שקיים אינו קיים. יש הרבה שקר. ויש אנשים שקל להם ויש אנשים שקשה להם. למה זה ככה?...מה עשיתי שנולדתי איך שנולדתי? אני לא ביקשתי את זה ! למה אני צריכה להוכיח? או לשמוע כול הכבוד  שאני עושה משהו שאני אוהבת או בא לי.? למה אני צריכה להתאמץ יותר מאנשים אחרים? 

עכשיו הבלוג שלי יהיה שומם בלי תגובה ..וזה רק מגביר את התחושת בדידות העצובה שיש .