זה זמן רב שלא כתבתי לך. רשמי היום יום יכולים להיות לעיתים עניין מכביד ביותר והפניית המבט דורשת מאמץ לא פשוט, אם כי ספק ויורגש לעיניי עובר האורח. אולי עווית קטנה בזוית הפה, מצמוץ שלא במקומו.
כך או כך, הפער מורגש, וקפיצות גדולות של תקשורת רק הרגש מסוגל לקיים.
הם ניגנו שומן, רביעייה לפסנתר במי -במול מז'ור, אופ.47.
בתוכנייה נכתב ששנה לפני מותו ב1855, כאשר כבר היה חולה מאוד ושכב בבית החולים לחולי נפש, עיבד ברהמס, ידידו הקרוב את היצירה לפסנתר בארבע ידיים.
ישנו מקום מסוים, נדמה לי שזה בפרק השלישי, בו ברהמס כותב את תפקיד הפסנתרן הראשון כך שידו תהיה בדיוק מעל ידו של הפסנתרן השני, מה שיוצר רגע ארוך של מגע בין שני הנגנים.
אני חושב הרבה על הרגע הזה, כיצד הוא מאפשר לי לחדור פנימה, אל אינטימיות חבויה. הבטן הרכה הממסתתרת בין קפלי הבד.
אתה חסר לי אהוב יקר.
השמש שלי שוב גדלה, ואף אחד לא עד לזריחתה. אני מוצא עצמי ברחובות, מחפש סדקים במציאות דרכם אוכל לפרוץ, להתפרש. העיניים משוטטות בפראות בנסיון למצא נקודות נביעה של זרמי חיים תחת המעטה האפור של אנשים המסרבים להרים את ראשם.
אני חוצה חצאי שיחות, שברי משפטים, אך דבר אינו נוגע. הדבק המחזיק אותי לקרקע הולך ודוהה. לפעמים נדמה שהנה, עוד צעד קטן ורגליי ינתקו מן הרצפה. הדברים נראים מאבדים שוב ממשיותם, והחזרי האור מן הרצפות שטופות הגשם מעולם לא נראו מסנוורים כל כך.
משהו הולם בראשי, דפיקות מטלטלות בשולי התודעה. שכבתי לישון אך איני נרדם, רק בוהה בתקרה, מקשיב לקול עפעוף עינייך ההולמות בראשי, מדירות שינה מגופי.
שלך לעת עתה,
בר.
(3.09)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
