השעה מאוחרת, ואני מבלה בין מצבי עירות וחלום. פורנו לא עזר. אולי עכשיו הגיע הזמן לכתוב?
אין לי הרבה הבדל בין ופה ושם. וכמו שחבר קרוב אמר: "אתה חי בפריז, אבל עם פוסטרים של תל אביב/גבעתיים על הקירות"
עכשיו, אחרי כמעט חצי שנה, אני יכול להודות באי העזיבה שלי.
אני חי בבנין גדול. למעשה אני חי בגוש בניינים. ויש לי הרבה שכנים שאני פותח בשבילם את הדלת ואומר בוקר טוב או ערב טוב. תלוי בשעה.
יש לי משפחה מאמצת שאוהבת אותי ומספיק סבלנית בשביל לסבול את האופי ההפכפך שלי. הם צוחקים הרבה. מעולם לא הייתי בקרבת אנשים שצוחקים כל כך הרבה.
המצב החברתי שלי הוא כמו עקומה סטטיסטית. יש לי 3 חברות אמריקאיות, 2 מהן חצי מקסיקניות. 2 חברים ישראלים, זוג חברים צרפתים,ועוד כמה וכמה מכרים רנדומלים.
הפסקתי להיות בררן, הדבר היפה ביותר שקרה לי. אתה לא יכול לקבל כמובן מאליו שאנשים רוצים להיות בחברתך.
אני מבלה בסביבות שעה וחצי בממוצע מתחת לאדמה. בין כל תחנת מטרו אחת לשניה עוברות 2 דקות. הדקות הכי קשות נפשית של היום שלי הם גרם המדרגות בין קו 10 לקו 13.
הראש שלי עושה חילופים מהירים בין צרפתית אנגלית ועברית באופן כמעט אוטומטי. אני מדבר כמעט בלי מבטא אבל עם טעויות דקדוק איומות.
עשיתי סקס 5 פעמים מאז שהגעתי לפה, עם חמש אנשים שונים, שניים מהם זוג, אחד גר 10 דקות הליכה ממני.
הם כולם חיבקו אותי בלילה בלי לעזוב.
אני עדיין לבד. אם כי לבד אחר. כמו ערפל שמלווה אותך בין נקודה א' לנקודה ב'.
אני מכיר את מרכז פומפידו ככף ידי. והלובר מפסיק לאט לאט לעשות לי כאב ראש. העבודה האהובה עלי כרגע היא פורטרט של "נער צעיר מחזיק בפסלון", נרכשה ע"י לואי ה14 לאוסף המלכותי מצייר איטלקי בשם ברונזינו. דמות הנער אינה ידועה.
"ערום בכחול מס' 17" קולאז' של מאטיס שראיתי שבוע שעבר במציאות לראשונה מאז גיל 11. אולי הדימוי הראשון אי פעם שמשך את תשומת ליבי, ופתאום אני כמעט יכול לגעת בו.
בעוד כשבועיים אני מגיש את מועמדותי לשלושת בתי הספר לאמנות שאליהם אני מעוניין להתקבל. אני כמעט ולא לחוץ.
נושרות לי שיערות בקצב מדאיג, הבטן שלי זועקת בצרחות אימים מדי בוקר.
מעולם לא נראתי כה נפלא כפי שאני עכשיו.
לא ראיתי אור שמש כבר יותר משבועיים. אני צורך סוכר בכמויות לא הגיוניות.
שמישהו יגיד לי שאני בסדר.
העברית שלי מזוויעה, אבל לא אכפת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
