פיניולים

לפעמים אני מרגיש שאני שותק יותר מדי בשיחות. אלה רגעים שבהם יש לי תחושה ש"השתיקה אינה יפה". משהו בי רוצה לדבר, להוציא החוצה, אפילו אם אלה שבבים קטנים של תחושות ומילים. משהו רוצה לחדד איזו אמירה, להציג זווית אחרת של רעיון שעלה. התחושה שעולה בי היא אכזבה על כך שאני לא מצליח להוציא את המילים, למצוא את הזמן הנכון. והשיחה מתקדמת לכיוונים שונים והמשהו הזה עדיין תקוע בבטן. יש לי תחושה שהוא שייך לעבר הרחוק - ואני כאן חדש ומתחדש חמוש בחצים של אהבה,  גיבור על חסר פחד. "תלך מפה משהו", אני אומר לו בתוכי. וזה רק גורם לי להרגיש קטן יותר. ואז אני בוחן אותו מקרוב, יושב מולו. והכל מתבהר. העבר הולך איתי לכל מקום, ואני איתו. הוא הצל שלי...ובעולם מלא באור קל לעתים להתעלם מהצל. זה חבל. כי איך היינו שורדים את הקיץ בלי איזה צל של עץ נעים?

הרבה נחת ושלווה לכולם.